בשלב הבצ'אטה
פגשתי אותך בקונגרס הסלסה באילת. לא התאהבתי בך במבט ראשון. שמתי לב אלייך, אבל לא "נדלקתי". באודישן החפוז שהמח שלי עושה בכל רגע כמעט לכל בחורה שאני רואה, (זה שבשלב הראשון שלו נופלות כל אלו שהן צעירות-מדי/מבוגרות-מדי/מכוערות-מדי/יפות-מדי, כאלה שיש להן חבר, וכאלה שאני בטוח שיש להן חבר ואני אפילו לא מעז לשאול, כאלה שאני ממש לא רוצה, וכאלה שאני בטוח שלעולם לא ירצו אותי ולכן אני אפילו לא מנסה...) באודישן הזה עברת את שלב "הגוף" שבו האינסטינקטים שלי בודקים מבנה כללי (ראיתי שיש לך קצת בטן אבל כזו שלא קילקלה את הסקסיות שלך), וגם את שלב "העיניים" שבו נופלות כל אלו שהעיניים שלהן חלולות, נבובות, לא צוחקות, לא מביעות כלום. שני השלבים האלו הספיקו כדי לקחת טלפון. התקשרתי אלייך בלי ציפיות. סתם בשביל להזמין אותך לרקוד. כמה רע כבר יכול להיות הערב אם בת-הזוג שלי נמוכה ממני, רוקדת מצויין, ויש לה עיניים ירוקות וצוחקות? לא הסתדר לך לבוא. היית רחוקה. סתם דיברנו בטלפון. בהתחלה היה לי קשה לעכל את הקול המנוכר שלך ואת העברית המצוחצחת והרשמית-מדי, אבל הצחוק המתפרץ שלך החליק את הכל. אין משהו שיותר קונה אותי מצחוק מתגלגל של בחורה. כזה שלא עוצר כדי לחשוב, אלא מטלטל את כל הגוף, כזה שאי אפשר שלא להיסחף איתו. כשעברנו את "שלב הסלולארי" , שזה השלב שבו אני מבין שהשיחה הולכת להיות ארוכה ואני מחפש נואשות טלפון של "בזק", כבר היו לי פרפרונים כאלה בבטן. כאלה שיש לי תמיד כשאני מגלה על בחורה שנראית טוב שהיא גם פיקחית ומבינה. מין התרגשות קטנה של תקווה שאולי סוף סוף משהו הולך לקרות. השיחה היתה נהדרת. צחקת נורא מכל מה שאמרתי, וזה גרם לי לומר דברים הרבה יותר מצחיקים, ולך לצחוק הרבה יותר. הרגשתי שכמוני, גם את באה ממקום (ואני מתכוון לעיר) בלי פוזה. הרגשתי שבלי שאני אסביר לך, את מבינה בערך מה אני רוצה מהחיים. (ואת מה שאת לא מבינה עשיתי לך חשק לך ללמוד) אהבתי את התבונה שלך וגם את הרגישות. סגרתי את הטלפון, נכנסתי למיטה, שכבתי בשקט, וניסיתי להיזכר איך בדיוק את נראית, ו(מה שהיה פחות חמור אבל הרבה יותר מביך) איך קוראים לך... כשהתקשרתי בפעם הבאה, היית הרבה יותר קרירה. מין נסיגה כזו, שיותר מאוחר למדתי שמאפיינת אותך בכל שלב. (אולי זה בא מהסלסה? שלושה צעדים קדימה ומיד שלושה אחורה?) אמרת שאת לא יודעת מה את עושה בשבועיים הקרובים, ושבהזדמנות נדבר. זה לא הפריע לי להתקשר בפעם השלישית, לגלות שאת חביבה יותר, ולשמוע ממך את משפט המחץ "אם ממש לא הייתי רוצה, הייתי אומרת לך את זה במפורש". גם על התכונה הזו שלך למדתי יותר מאוחר... בלי להודיע לי הגעת להופעה ההיא, ואחר-כך הלכנו לרקוד. סלסה, אלא מה. הלכנו עם כולם, והשתוללנו עם כולם, עד שהגיע "שלב הבאצ'אטה". הבאצ'אטה, הריקוד המקסים הזה, כולו שלושה צעדים במקום ותזוזה קטנה של התחת. שום מאמץ מיותר. אפילו העיניים לא מסתכלות אחד בשניה (הדדית?). ראש נשען על ראש, שיער נוגע בלחי, ושאר הגוף פנוי כדי לשאול את כל השאלות שהפה לא מעיז. פתאום אפילו הכריות הרכות של קצות האצבעות יכולות לספק כל כך הרבה אינפורמציה (גם בלי לגלוש לאן שלא צריך), והמיקום של הרגליים, והלחץ של הראשים, סתם מנומס או מתפנק? והתנועות... כולם יודעים איך לרקוד, אבל לכל גוף יש את הבאצ'אטה שלו, ומי שלא ממש רוצה לא מצליח להתאים. כמה הרבה "לא" אפשר להגיד בעצם בלי לעשות כלום, וכמה הרבה "כן"... משם והלאה הפכנו גם את הסלסה לבאצ'אטה, וגם את המרנגה, ואת שאר המקצבים. ואולי זה רק היה נדמה לי, אבל הגוף שלך ענה לי על שאלות שאפילו לא העזתי לשאול אותו. סיפרת לי על רומנטיקה, ועל חושניות (ויש לך הרבה...), ועל כעס, ועל איבוד-שליטה. אולי זה רק היה נדמה לי, אבל בין כל מיני "לא", שמעתי הרבה מאד "כן". הערב נגמר בדיוק היכן שהוא היה צריך להיגמר: שפתיים פגשו שפתיים, ולשון פגשה לשון, וזה הכל. המונית לקחה אותך הביתה, ואני צלעתי מחייך ומאושר ברחובות הריקים של תל-אביב. כן. אני לא מתבייש להודות. הייתי מאושר. פשוט מאושר. בפעם הבאה היה תור ה"שלוש אחורה". היית קרירה אבל הסכמת להיפגש. נפגשנו אחרי יומיים, הרגשת נוח, כיסית את עצמך בשמיכה שלי ונתת לי, יושב בפינה השניה והרחוקה של המיטה, להיות פחות מצחיק ויותר פוחד. שאלת האם אני מודאג מלהזדקן, ועניתי שכן. דיברתי הרבה וכבד. (זה מה שהיה, תגידי? בגלל זה התאכזבת? חשבת שאני מצחיק תמיד? יותר קליל ?) אחרי שעתיים גם אני הנחתי את הראש, קצת רחוק ממך, והיתה לי הרגשה שאת אוהבת את מה שיש לי להגיד . שהבדיחות המעוותות שלי מצחיקות אותך, שהעברית החנונית שלי לא מפחידה אותך. שלא מפריע לך שאחרי כל הסלסה אני ממשיך לאהוב את שלמה ארצי, התחלתי להתאהב בקול המונוטוני-דידקטי שלך ובצחוק המתגלגל ששובר אותו פתאום, ובעיניים המדהימות, ובהתלבטות הקיומית שלך בין ילדה טובה למאבדת-שליטה. וגם הערב הזה נגמר בנשיקה ולא יותר. ובבוקר שלמחרת באתי לבקר אותך והיית שמחה ונלהבת, ולא חשדתי בכלום. ורק אחרי שלא שמעתי ממך יום וחצי התחלתי להבין. כשהתקשרתי אחרי יומיים , את, נאמנה לדרכך, אמרת את זה קצר ברור ובנוסח המקובל: זה לא אתה, זו אני. אני קנאית מאד לשקט שלי. זה לא משהו שעשית. סתם לא רוצה. בבקשה בלי לבחוש, בלי להסביר. לא רוצה וזהו. כרגיל, התחיל אצלי מחול השדים. שעות של נהיגה מיותרת ומחשבות שמפוצצות את הראש: זה בגלל שהתלהבת, חתיכת אדיוט. זה בגלל שאתה עצוב מדי, בודד מדי, זה בגלל שלא הראית לה את האמת, שגם לך יש ספיקות, שגם אתה בורח ממערכות יחסים בדרך-כלל. למה לא סיפרת לה שגם לך יש מליון פחדים וחששות? זה בגלל שדיברת יותר מדי. אתה לא יודע להקשיב, כמה פעמים כבר אמרו לך את זה? זה בגלל ההופעות האלה שמסבכות לך את השכל ועושות אותך אגואיסט מסריח, זה בגלל שהיא קלטה שאתה פלרטטן, זה בגלל שרקדת איתה לפני שבכלל דיברתם, זה בגלל שלא התמסרת מספיק, לא סיפרת לה הכל בגילוי לב, זה כי היא גילתה שמבחוץ אתה מצחיק ומבפנים אתה חסר ביטחון, זה בגלל שלא נתת לה את הזמן שלה, לא נתת לה את ה"ספייס", מה לעזאזל בער לך להתקשר אחרי יומיים? חסר-סבלנות מטומטם, לא ראית שהיא בחורה שמפחדת מגבר שהולך מהר מדי? זה בגלל שאתה משדר מין פוזה כזו של אומן-עסוק-תמיד, זה בגלל שאתה משדר שאין לך כלום בחיים חוץ ממנה, זה כי אתה תפרן-לא יציב, זה בגלל שאתה לא יודע לחזר, זה כי אתה מחזר יותר מדי, זה כי אתה בכלל יותר מדי, פחות מדי, מהר מדי, לאט מדי... *** שיהיה לך בהצלחה ילדונת מתוקה. עוד לא אהבתי אותך מספיק כדי שאצטרך לשנוא אותך. עדיין יש לי כאב עמום כזה בבטן כשאני נזכר באותו לילה. ובטח תהיה לי הצביטה-בלב הזו בעוד כמה פעמים שאראה אותך באיזה מועדון. אבל בסוף זה יעבור. וחוץ מזה שרציתי לומר לך תודה על הקסם, ועל השעות המתוקות. תראי, אני עדיין בודד. אבל כל בחורה ששרטה לי משהו בלב, שינתה את הבדידות שלי במשהו. אולי זה נשמע לך קצת פלצני ודרמטי, אבל גם הבדידות שאחרייך שונה מהבדידות שהיתה קודם, וכבר בגלל זה אני חייב לך. *** כמעט שבוע אחרי, אני יושב בבית קפה רמת-אביבי עם זוג מקסים. הכירו במועדון סלסה. כבר תשעה חודשים יחד. "תגידו" , אני שואל אותם בתמימות, "מתי היה הרגע הזה שבו ידעתם שניכם שאתם רוצים אחת את השניה ליותר מסתם סטוץ"? הם מסתכלים אחד בשניה. לוקחות להם כמה שניות לפני שהם עונים בחדות וכמעט יחד: "מאז הבאצ'אטה. אחרי הבאצ'אטה הראשונה כבר ידענו הכל".
פגשתי אותך בקונגרס הסלסה באילת. לא התאהבתי בך במבט ראשון. שמתי לב אלייך, אבל לא "נדלקתי". באודישן החפוז שהמח שלי עושה בכל רגע כמעט לכל בחורה שאני רואה, (זה שבשלב הראשון שלו נופלות כל אלו שהן צעירות-מדי/מבוגרות-מדי/מכוערות-מדי/יפות-מדי, כאלה שיש להן חבר, וכאלה שאני בטוח שיש להן חבר ואני אפילו לא מעז לשאול, כאלה שאני ממש לא רוצה, וכאלה שאני בטוח שלעולם לא ירצו אותי ולכן אני אפילו לא מנסה...) באודישן הזה עברת את שלב "הגוף" שבו האינסטינקטים שלי בודקים מבנה כללי (ראיתי שיש לך קצת בטן אבל כזו שלא קילקלה את הסקסיות שלך), וגם את שלב "העיניים" שבו נופלות כל אלו שהעיניים שלהן חלולות, נבובות, לא צוחקות, לא מביעות כלום. שני השלבים האלו הספיקו כדי לקחת טלפון. התקשרתי אלייך בלי ציפיות. סתם בשביל להזמין אותך לרקוד. כמה רע כבר יכול להיות הערב אם בת-הזוג שלי נמוכה ממני, רוקדת מצויין, ויש לה עיניים ירוקות וצוחקות? לא הסתדר לך לבוא. היית רחוקה. סתם דיברנו בטלפון. בהתחלה היה לי קשה לעכל את הקול המנוכר שלך ואת העברית המצוחצחת והרשמית-מדי, אבל הצחוק המתפרץ שלך החליק את הכל. אין משהו שיותר קונה אותי מצחוק מתגלגל של בחורה. כזה שלא עוצר כדי לחשוב, אלא מטלטל את כל הגוף, כזה שאי אפשר שלא להיסחף איתו. כשעברנו את "שלב הסלולארי" , שזה השלב שבו אני מבין שהשיחה הולכת להיות ארוכה ואני מחפש נואשות טלפון של "בזק", כבר היו לי פרפרונים כאלה בבטן. כאלה שיש לי תמיד כשאני מגלה על בחורה שנראית טוב שהיא גם פיקחית ומבינה. מין התרגשות קטנה של תקווה שאולי סוף סוף משהו הולך לקרות. השיחה היתה נהדרת. צחקת נורא מכל מה שאמרתי, וזה גרם לי לומר דברים הרבה יותר מצחיקים, ולך לצחוק הרבה יותר. הרגשתי שכמוני, גם את באה ממקום (ואני מתכוון לעיר) בלי פוזה. הרגשתי שבלי שאני אסביר לך, את מבינה בערך מה אני רוצה מהחיים. (ואת מה שאת לא מבינה עשיתי לך חשק לך ללמוד) אהבתי את התבונה שלך וגם את הרגישות. סגרתי את הטלפון, נכנסתי למיטה, שכבתי בשקט, וניסיתי להיזכר איך בדיוק את נראית, ו(מה שהיה פחות חמור אבל הרבה יותר מביך) איך קוראים לך... כשהתקשרתי בפעם הבאה, היית הרבה יותר קרירה. מין נסיגה כזו, שיותר מאוחר למדתי שמאפיינת אותך בכל שלב. (אולי זה בא מהסלסה? שלושה צעדים קדימה ומיד שלושה אחורה?) אמרת שאת לא יודעת מה את עושה בשבועיים הקרובים, ושבהזדמנות נדבר. זה לא הפריע לי להתקשר בפעם השלישית, לגלות שאת חביבה יותר, ולשמוע ממך את משפט המחץ "אם ממש לא הייתי רוצה, הייתי אומרת לך את זה במפורש". גם על התכונה הזו שלך למדתי יותר מאוחר... בלי להודיע לי הגעת להופעה ההיא, ואחר-כך הלכנו לרקוד. סלסה, אלא מה. הלכנו עם כולם, והשתוללנו עם כולם, עד שהגיע "שלב הבאצ'אטה". הבאצ'אטה, הריקוד המקסים הזה, כולו שלושה צעדים במקום ותזוזה קטנה של התחת. שום מאמץ מיותר. אפילו העיניים לא מסתכלות אחד בשניה (הדדית?). ראש נשען על ראש, שיער נוגע בלחי, ושאר הגוף פנוי כדי לשאול את כל השאלות שהפה לא מעיז. פתאום אפילו הכריות הרכות של קצות האצבעות יכולות לספק כל כך הרבה אינפורמציה (גם בלי לגלוש לאן שלא צריך), והמיקום של הרגליים, והלחץ של הראשים, סתם מנומס או מתפנק? והתנועות... כולם יודעים איך לרקוד, אבל לכל גוף יש את הבאצ'אטה שלו, ומי שלא ממש רוצה לא מצליח להתאים. כמה הרבה "לא" אפשר להגיד בעצם בלי לעשות כלום, וכמה הרבה "כן"... משם והלאה הפכנו גם את הסלסה לבאצ'אטה, וגם את המרנגה, ואת שאר המקצבים. ואולי זה רק היה נדמה לי, אבל הגוף שלך ענה לי על שאלות שאפילו לא העזתי לשאול אותו. סיפרת לי על רומנטיקה, ועל חושניות (ויש לך הרבה...), ועל כעס, ועל איבוד-שליטה. אולי זה רק היה נדמה לי, אבל בין כל מיני "לא", שמעתי הרבה מאד "כן". הערב נגמר בדיוק היכן שהוא היה צריך להיגמר: שפתיים פגשו שפתיים, ולשון פגשה לשון, וזה הכל. המונית לקחה אותך הביתה, ואני צלעתי מחייך ומאושר ברחובות הריקים של תל-אביב. כן. אני לא מתבייש להודות. הייתי מאושר. פשוט מאושר. בפעם הבאה היה תור ה"שלוש אחורה". היית קרירה אבל הסכמת להיפגש. נפגשנו אחרי יומיים, הרגשת נוח, כיסית את עצמך בשמיכה שלי ונתת לי, יושב בפינה השניה והרחוקה של המיטה, להיות פחות מצחיק ויותר פוחד. שאלת האם אני מודאג מלהזדקן, ועניתי שכן. דיברתי הרבה וכבד. (זה מה שהיה, תגידי? בגלל זה התאכזבת? חשבת שאני מצחיק תמיד? יותר קליל ?) אחרי שעתיים גם אני הנחתי את הראש, קצת רחוק ממך, והיתה לי הרגשה שאת אוהבת את מה שיש לי להגיד . שהבדיחות המעוותות שלי מצחיקות אותך, שהעברית החנונית שלי לא מפחידה אותך. שלא מפריע לך שאחרי כל הסלסה אני ממשיך לאהוב את שלמה ארצי, התחלתי להתאהב בקול המונוטוני-דידקטי שלך ובצחוק המתגלגל ששובר אותו פתאום, ובעיניים המדהימות, ובהתלבטות הקיומית שלך בין ילדה טובה למאבדת-שליטה. וגם הערב הזה נגמר בנשיקה ולא יותר. ובבוקר שלמחרת באתי לבקר אותך והיית שמחה ונלהבת, ולא חשדתי בכלום. ורק אחרי שלא שמעתי ממך יום וחצי התחלתי להבין. כשהתקשרתי אחרי יומיים , את, נאמנה לדרכך, אמרת את זה קצר ברור ובנוסח המקובל: זה לא אתה, זו אני. אני קנאית מאד לשקט שלי. זה לא משהו שעשית. סתם לא רוצה. בבקשה בלי לבחוש, בלי להסביר. לא רוצה וזהו. כרגיל, התחיל אצלי מחול השדים. שעות של נהיגה מיותרת ומחשבות שמפוצצות את הראש: זה בגלל שהתלהבת, חתיכת אדיוט. זה בגלל שאתה עצוב מדי, בודד מדי, זה בגלל שלא הראית לה את האמת, שגם לך יש ספיקות, שגם אתה בורח ממערכות יחסים בדרך-כלל. למה לא סיפרת לה שגם לך יש מליון פחדים וחששות? זה בגלל שדיברת יותר מדי. אתה לא יודע להקשיב, כמה פעמים כבר אמרו לך את זה? זה בגלל ההופעות האלה שמסבכות לך את השכל ועושות אותך אגואיסט מסריח, זה בגלל שהיא קלטה שאתה פלרטטן, זה בגלל שרקדת איתה לפני שבכלל דיברתם, זה בגלל שלא התמסרת מספיק, לא סיפרת לה הכל בגילוי לב, זה כי היא גילתה שמבחוץ אתה מצחיק ומבפנים אתה חסר ביטחון, זה בגלל שלא נתת לה את הזמן שלה, לא נתת לה את ה"ספייס", מה לעזאזל בער לך להתקשר אחרי יומיים? חסר-סבלנות מטומטם, לא ראית שהיא בחורה שמפחדת מגבר שהולך מהר מדי? זה בגלל שאתה משדר מין פוזה כזו של אומן-עסוק-תמיד, זה בגלל שאתה משדר שאין לך כלום בחיים חוץ ממנה, זה כי אתה תפרן-לא יציב, זה בגלל שאתה לא יודע לחזר, זה כי אתה מחזר יותר מדי, זה כי אתה בכלל יותר מדי, פחות מדי, מהר מדי, לאט מדי... *** שיהיה לך בהצלחה ילדונת מתוקה. עוד לא אהבתי אותך מספיק כדי שאצטרך לשנוא אותך. עדיין יש לי כאב עמום כזה בבטן כשאני נזכר באותו לילה. ובטח תהיה לי הצביטה-בלב הזו בעוד כמה פעמים שאראה אותך באיזה מועדון. אבל בסוף זה יעבור. וחוץ מזה שרציתי לומר לך תודה על הקסם, ועל השעות המתוקות. תראי, אני עדיין בודד. אבל כל בחורה ששרטה לי משהו בלב, שינתה את הבדידות שלי במשהו. אולי זה נשמע לך קצת פלצני ודרמטי, אבל גם הבדידות שאחרייך שונה מהבדידות שהיתה קודם, וכבר בגלל זה אני חייב לך. *** כמעט שבוע אחרי, אני יושב בבית קפה רמת-אביבי עם זוג מקסים. הכירו במועדון סלסה. כבר תשעה חודשים יחד. "תגידו" , אני שואל אותם בתמימות, "מתי היה הרגע הזה שבו ידעתם שניכם שאתם רוצים אחת את השניה ליותר מסתם סטוץ"? הם מסתכלים אחד בשניה. לוקחות להם כמה שניות לפני שהם עונים בחדות וכמעט יחד: "מאז הבאצ'אטה. אחרי הבאצ'אטה הראשונה כבר ידענו הכל".