בשיבה טובה?

[אשבל1]

בשיבה טובה?

חלקנו כאן איבדנו אמא או שני הורים בגיל צעיר מאוד, חלק מהנשים איבדו באמצע החיים , ועוד חלק איבדו הורים שהיו מבוגרים מאוד, הכאב שם בכל מצב, קראתי עכשיו מה שכתב יגאל סרנה כשאמו בת ה 97 במצב סיעודי, כל כך קשה http://igalsarna.wordpress.com/2013/02/24/חיי-אמי-תפוח-אדמה-חם-בכפפתה/

 

[mykal]

קראתי,

בכיתי, כאבתי, כעסתי, דמעתי,
כן, זה בשיבה טובה, הזיקנה לא יפה. אבל בינתיים, יש לו אמא,
הוא בודאי כבר סבא, (אולי אפילו לנינים) ועדין יש לו אמא.
כמה חבל שהיא סובלת. אבל כן, הוא צריך להיות סבלן, גם לסבל שלה.
אני מניחה, שהיא לא הרבה זמן במצב עד כדי כך קשה.
והיה טוב כשהרגישה טוב יותר.

אני עוברת תקופה קשה, של פרידות,
דור שלם 'שנעלם' לי, ככה כולם בשיבה טובה. כולם חיו חיים מלאים.
גם מחר אסע לירושלים, לנחם בני דודים שהם כבר סבים, ואני בטוחה שהפרידה קשה.
ההתמודדות עם האובדן--היא מציאות קשה.
ולא משנה באיזה גיל. כי להורים אין גיל.

ואני ככה תוהה, איך היה אבא ז"ל מגיב, אם היה יודע שדוד נפטר,
כמה היה מצטער, כמה היה מדבר בשבחו. כמה העריץ אותו.
אבל אבא שלי נפטר ולא יודע. אז אולי נחסכה ממנו עגמת נפש.

אבא שלי היה מבוגר--שיבה טובה? בגיל כרונולוגי--אבל היה כ"כ צעיר ברוחו.
ואמא היתה צעירה, ונחטפה, אז כן, הפרידה קשה,
והעדות לדעיכה קשה.

הדבר היחיד המרגיע בשיבה הטובה,
שאנחנו יודעים שלא חיים לעולם. לכן אולי ההשלמה יותר קלה.

סליחה ש'חפרתי'.

 

[אשבל1]

כואב ועצוב גם אם זו דרכו של עולם.

 

[עדיה222]

אשבל תודה על ההפנייה אל יגאל סרנה

הרשימה שלו נופלת בעיתוי מצויין אל תוך הוויכוח שאני מתווכחת עם הסרט
"אהבה" - שאני מאוד מאוד שוללת אותו. הרשימה של יגאל סרנה - התפיסה שלה
הפוכה לתפיסת היוצר של "אהבה". יש בה הכרה בכך שצורות החיים הן שונות ומתגלגלות
זו בזו, והאדם שאנו קשורים אליו, גם אם השתנה מאוד מאוד, עדיין הקשר איתו קיים,
ההסטוריה שלו קיימת ואין לנו אלא לשער שחייו הפנימיים נמשכים איכשהו. חייו הפנימיים
נמשכים - גם אם הזכרון עמום, או גם אם נותרו בו בעיקר הזכרונות הגדולים של הילדות המוקדמת.
וזאת - גם אם אנחנו, הילדים, עדיין לא נמצאים בזכרון הזה, כי עוד לא נולדנו, כי אמא
שלנו בזיכרון שלה היא עוד צעירה, כמו אמו של יגאל סרנה, שצועדת שם בקור
עם תפוח אדמה חם בכפותיה.
מוצאת חן בעיניי ההכרה שלו בחבל הטבור הנמשך בינו לבין אמו, זאת הכרה שיש
בה גם הרבה פליאה. וגם כאשר הוא מרגיש שבלכתה אמו מושכת אותו מטה מטה
אל אותו מוות שלה, התגובה שלו היא "קבלה" ולא התקוממות. אפשר להבין
שאמו העניקה לו בחייה מספיק חיים כדי שלא ישקע לגמרי יחד איתה אלא להיפך, יחיה.

 

[אשבל1]

מרגישה כמוך לגבי הפיסקה האחרונה

האם הסרט "אהבה" הוא הסרט הצרפתי שיצא לאחרונה?

 

[עדיה222]

כן, "אהבה" הוא סרט צרפתי

בבימוי מיכאל הנקה- במאי אוסטרי חובב קיצוניות. הסרט מספר
על זוג מורים וותיקים למוסיקה, (ז'אן לואי טרינטיניאן ועמנואל ריבה)
בתחילת גיל זקנה, במין גיל שמונים שכזה, גיל שהוא
המעבר בין הקשישות
הכפית לבין תחילת הופעתן של מגבלות גופניות,
תחילת הבידוד והסגירות.
הם גרים בדירתם הפריסאית - שבאופן אופייני משלבת
תרבות וענייניות - מצד אחד פסנתר כנף ענק בסלון עטור
ספרים ותמונות שמן נהדרות ובוודאי מקוריות של נופי צרפת, ומצד שני
מטבח צנוע ולא-נוח - הפריזאיות הישנה של מעמד אינטלקטואלי
בהתגלמותה.
לזוג ילדה אחת (איזבל הופרט), שחיה בלונדון עם בעלה המוסיקאי
ושני ילדיהם.
הסרט נפתח בקונצרט שהזוג נוכח בו, רסיטל לפסנתר של אחד מתלמידיהם
שהפך כוכב-מבצע גדול, באחד מאולמות הקונצרטים החשובים של פריז.
זהו "יבול החיים" של המורים האלה, גיבורי הסרט - ההישג האמנותי הגדול
של תלמידם.
למחרת בבוקר הזוג יושב אל השולחן הפעוט בקצה המטבח הצר, הם אוכלים
ביחד את ארוחת הבוקר שלהם, זאת שגרת הבוקר שלהם
על יד השולחן הקטן, שגם מכוסה בעיתונים ומכשירים, והם לגמרי
קרובים זה לזה, בתוך המרחב הדחוק הענייני הזה.
ואז, ברגע זה של שגרה וסמיכות ושיתוף אחרי ערב אמש המרגש - מתחילה עלילת הסרט.
האישה לוקה קודם בהפרעה קלה בזרימת הדם למוח. אחר כך היא עוברת
ניתוח שנכשל. היא חוזרת הביתה מבית החולים והיא משותקת במחצית גופה.
ומכאן והלאה
בריאותה מידרדרת עוד ועוד.
הסרט מוביל אותנו לאורך ההתמודדות של הבעל והאישה
עם המצבים החדשים האיומים שהם נקלעו אליהם.
ולאורך ההתמודדות הזאת - כשהזוג מוצא את עצמו
מבודד, נאבק ביחד בתוך מין אשפוז בית - הבמאי שותל את המסרים
הפסימיים שלו, את התוכחה החברתית הקשה שלו.
כאמור אני ממש מתנגדת לסרט הזה.

 

[אשבל1]

תודה על הצגת הסרט המפורטת

אין סיכוי גדול שאראה את הסרט בקולנוע, לא מגיעה לשם הרבה לצערי, וזה נשמע גם סרט מאוד מדכא, סביר להניח שבעוד תקופה אצפה בו באחד מערוצי הסרטים.

 

[עדיה222]

כן, ממש פירטתי...

אכן הסרט ידוע כסרט מדכא!! בטח יגיע די מהר לערוצי הטלוויזיה. הוא
ממש לא דיכא אותי כי הייתי עסוקה בלהתווכח איתו - עם המושגים
הדפוקים הפומפוזיים שלו על החולה הסיעודי - ולהתפעל מהמשחק
המצויין והעיצוב הקולע של הדירה הפריזאית הזאת.
אוף עוד פעם כתבתי מגילה.
המקלדת משתפכת תחת ידיי.

 

[אשבל1]

תביני, זו הנאה לקרוא אותך...

תקלידי חופשי