בשבח העצב

[ישראל שורק]

בשבח העצב

בלי או עם קשר לנושא שמעסיק אותנו כאן לעתים קרובות כל כך, המתח שבין עצב לבין דיכאון, והיחס שבין דיכאון להיעדר משמעות, כתבתי כמה מילים בעניין זה בבלוג, מעין יומן מוזר, שפתחתי בעצם הימים האלה ואולי הוא (כלומר הבלוג) לא יאריך ימים. זו כתובת הבלוג: http://practilosophy.blogspot.com/ המסר העיקרי שעולה בו הוא שעצב הוא רגש חיוני לאדם. לא זו בלבד שאין ללחום בו- יש לעודד אותו, לרצות בו, לאהוב אותו. העצב אמור ללוות כל אדם חושב ורגיש כחלק מהיותו אדם חושב, כחלק מהיותו אדם רגיש. יום זיכרון עצוב לכולנו. יום עצמאות שמח. ישראל

 

[ראש קצת קשה]

ישראל שורק - בלוג מקסים

אין דבר כזה. רק שתמשיך ככה! אריק

 

[MissEden]

היי, עוברת אורח הנני

אולי אשאר, ואולי רק אחלוף. אצלי הדיכאון קשור מאד להיעדר משמעות, אבל גם לכאב. תודה על הקישור למה שכתבת בבלוג, ישראל. קראתי ואף הגבתי.

 

[BazilEouS]

בשבח השמחה.

שלום ישראל, מאוד אהבתי את סגנון הכתיבה, והסכמתי עם חלקים רבים אך אינני רואה את מהות העצב כמוך. לדעתי הסיבה היחידית לקיומו של העצב, היא בכדי להעריך את השמחה. בשבילי אחת ממטרות העל בחיים, אם לא המטרה המרכזית (וזה כמובן דיון בפני עצמו), היא להיות מאושרים ושמחים. העצב מבחינתי הוא כלי שבעזרתו אני יכול לדעת כמה אני שמח, זוהי דרגת השמחה הנמוכה ביותר שלי. אינני רוצה להישאר עצוב,ככל שאצליח לצאת מה-'עצב' המצב יטב, הרי אם דרכי צפונה, בדר"כ כמה שאסע פחות דרומה, כך יטב. אני חושב שרמת עצב היא גם מאוד אינדיוידואלית. אם אני בוחן את הדברים על פני ציר כמותי, כשבתחילתו עצב עמוק ובסופו שמחה עמוקה וגבול מטושטש בינהם, יתכן מצב שהגדרת העצב שלי היא הגדרת השמחה של אדם אחר. כלומר יתכן שנקודת המעבר שלי מהעצב לשמחה היא מוקדמת מאוד, ולכן אני הרבה שמח ומעט עצוב. מקווה שהצלחי להסביר עצמי. בכל מקרה, אני לא מאמין בעצב. אני חושב ששירים שמחים וקומדיות יכולים להיות עמוקים כמו שירים עצובים וטרגדיות. האם אפשר לחוש אמפתיה מבלי לחוש את כאב הזולת? לדעתי כן, בצורה עובדתית. בסודן אין אוכל והאנשים רעבים. מסכנים, אני משתדל לעזור להם, אני לא עצוב, זה לא יעזור לי, ולא להם. דיכאון - מחלה. גיא