בשבוע שעבר

לונה..

New member
בשבוע שעבר

הבטתי לאהבה בעיניים. בהתחלה הייתי סקפטית. התקשיתי להחליט, האם זו באמת היא או שהדמיון בינה לבין זו שמולי מתעתע בי. כך או כך, הייתי מרותקת. לא יכולתי להסיר את מבטי ממנה ולו לשניה. בעודי מצפה לרגע שבו אתבדה ואגלה את המתחזה, המשכתי להתבונן, בוחנת היטב את המבטים, את הקולות. את המגע והתנועות. ככל שחלפו הדקות, יכולתי להרגיש כיצד העייפות נעלמת לה ואנרגיה חדשה ממלאת אותי. החיוך שלי התרחב לו אט אט, הולך וגדל, הופך ברגע פתאומי לצחוק מתגלגל. עכשיו כבר חשתי נבוכה. הצצתי ימינה ושמאלה, תוהה אם מישהו מהנוסעים באוטובוס שם לב שאני צוחקת לעצמי. להפתעתי גיליתי שאיני המהופנטת היחידה. לא היה אדם אחד סביבנו שנשאר אדיש - כולם הביטו בהשתאות על המחזה המדהים, הנפלא והנשגב הזה - ילדה קטנה ומדהימה ואמא יפהפיה ומדהימה לא פחות, שרות ביחד שירי ילדים. מעולם לא ראיתי חיבור מדהים שכזה בין ילדה לאמא שלה. הלחישות, הצחקוקים. השיחות והשירים. ומעל הכל – כל כך הרבה מגע. כל כך הרבה רגש, הבנה ובטחון שכביכול מובנים מאליהם מתפרצים וקורנים כלפי חוץ עם כל תנועה. הייתי ממשיכה לנסות ולתאר את מה שהיה שם, אבל באמת שקטונתי. כשהן ירדו בתחנה שלהן הרגשתי משהו בתוכי כבה. הבטתי שוב לצדדים וראיתי את האנשים האחרים כבים גם הם. אחד אחרי השני, בוהים בחלל. חוזרים למחשבות ולטרדות היומיומיות שלהם. ואז הבנתי שהיא קיימת. שזכיתי להביט בה מקרוב ולקחת בה חלק, גם אם פאסיבי לחלוטין. אני הסתכלתי לאהבה בתוך העיניים הירוקות הגדולות שלה ופשוט הרגשתי אושר. כשהגעתי הביתה לאחר מכן, מוטרפת מהתרגשות, פתחתי הודעה חדשה בפורום. כתבתי שורה. מחקתי. ניסיתי לכתוב אחת אחרת וקלטתי שהמחשבות שלי נמחקו. אני שקועה עמוק בתוך ים של אופוריה וחוץ מהורוד הזה אני לא רואה דבר. היום נסעתי שוב, באותו הקו. שקעתי לי בהרהורים חסרי משמעות, בוהה בחלון. ואז- שמעתי את הצחוק של הקטנה הענקית הזאת. עוד לפני שהן עלו זיהיתי אותו. עוד שני רגעים וראיתי את שתיהן, שוב, יושבות בכסא, מחובקות ושרות שירים, כאילו כלום לא השתנה. את השלווה שאפפה אותי ברגעים הבאים עד שהגעתי הביתה אני באמת מאחלת לכולכן. ואני שמחה שבסוף מצאתי מילים כלשהן, כי מאוד היה חשוב לי לספר את זה כאן. אה, והחלטתי סופית - כשאני אגדל, אני רוצה להיות... אבא
 
../images/Emo24.gif

מזה מעיכה ענקית.... פשוט תודה לך שאת כותבת את תמיד גורמת לי לחייך...הכתיבה שלך מהפנטת אותי כל פעם מחדש... מקסים ביותר
 
../images/Emo23.gif

מדהים איך דבר כל כך קל יש לנו אותו בחינם ולפעמים אנחנו לא מנצלים אותו . את החיבוק את האהבה את החיוך כל הדברים האלו לא עולים לנו שקל ואנחנו עדין מבזבזים מאות שקלים על דברים חומרים כדי להראות כמה אנחנו אוהבים סיפור כזה רק מעורר אותי מהשיגרה תודה ששיתפת אותנו
 

קינגית7

New member
../images/Emo6.gif

טוב, גם לאבא יש ילדים.. אבל את בטוחה שתרצי ללמד את הילדים שלך לשחק כדורגל במקום לנסוע באוטובוס ולשיר?
 

לונה..

New member
האמת היא

שאני לא יודעת לשחק כדורגל, כך שבכל מקרה לא הייתי מלמדת אותם את זה. ואגב, גם אבות יכולים לשיר שירים ולנסוע באוטובוס. זה שאין להם ביצים לעשות את זה, זה כבר משהו אחר...
 
../images/Emo99.gif אני שמחה שזכית לראות מחזה

אידילי שכזה...תודה ששיתפת אותנו... אני מאוד משתדלת לנשק, לחבק, להשתובב, לשחק ולשיר עם הנסיכון הקטנטן שלי בכל הזדמנות...כ"כ חשוב לי שיהיה לו ברור שהוא אהוב ורצוי... אני מבינה היום כמה שזה היה חסר לי כילדה...אבא שלי תמיד היה זה שהיה מפגין יותר רגשות...והיום עם החמודון שלי יש לי הזדמנות לסגור סופסוף מעגל... אגב...לדעתי את תהיי אבא נפלא
שמחה שהמראה המלבב שיכנע אותך...
 

shandror

New member
../images/Emo204.gifפספסתי משהוא?

למה אבא??? לא רוצה להיות אמא? הסבירי, פרטי ונמקי!! יש לי דבר אחד לאמר על זה.. עם כל העצבים בלילות כשהם לא הולכים לישון בזמן, או לא מקשיבים לכלום, דוקא כשאת כבר חסרת סבלנות , הבית נראה זוועה ואת מתה ללכת לישון, להזכר בילדה והאמא יושבות בניחותה ושרות שירי ילדים ומתחבקות, מזכיר לי את מה שבאמת חשוב בחיים - תודה לך!! נעים לעשות ריסט בראש לפעמים ולהזכר שכולנו צריכים הכי הרבה - וקודם כל אהבה!!!
 

לונה..

New member
נדיר

אבא מפגין יותר רגשות? נשמע לי כל כך בלתי אפשרי. האמת היא שאני לא יודעת עד כמה זה שכנע אותי. אני עדיין מפחדת, אבל פחות מאשר קודם. ממש לא בא לי לעשות טעויות כשזה נוגע לחיים של מישהו אחר. על שלי אני עוד יכולה לקחת אחריות... מעבר לזה, זה נראה לי גדול מדי. מצד שני, אולי בשלב אחר זה יראה לי פחות מרתיע. בגלל זה אמרתי שאני רוצה להיות אבא. יש תחושה שזה הרבה פחות מחייב, למרות שאני יודעת שזה קשקוש. נו, לפחות זה כבר לא מעורר בי חלחלה
תודה על התגובה
 
...אכן נדיר...

רק חבל שהוא התקלקל דווקא שהיינו צריכים אותו... כשהיינו קטנים הוא היה אבא כ"כ טוב ומקסים ואז הוא התחיל להיות עסוק בענייני קריירה ובענייניו האישיים ואנחנו הלכנו וירדנו בסדר העדיפות שלו... הוא עדיין מנשק ומחבק וכשממש ממש צריכים אותו - הוא שם...אבל, לצערי, ביומיום אני מרגישה שהוא משמש יותר כדוד מאשר כאבא ועוד יותר לצערי, הוא רחוק מלהיות סבא לבני... לגבי אמי, אני יודעת שהיא אהבה אותנו ואבא שלי אומר שהיא הייתה מפגינה רגשות כשהיינו קטנים, אבל כשגדלנו זה פחת...היא פשוט באה ממשפחה כזו, שבה לא מביעים או מפגינים אהבה...
 

ymz

New member
../images/Emo13.gif

עזבי אותך מאבא, ראיתי תוכנית בערוץ 8 שלפי הגילויים אבא לא קובע אפילו את המין של התינוק. אם כבר הכי שווה להיות דודה, את משחקת איתם ושלוחת לאמאבא להמשך הטיפול.
 
חחחחחחחח

אין על להיות דודה. אבל אני בטוחה שכשנהיה אמהות נגיד שאין על להיות אמהות. סיפור מדהים.... מזכיר לי ימים נשכחים... וגורם לי לחייך. לפעמים, דווקא כשאנחנו לוקחים רגע ומסתכלים על הדברים הכל כך "בנאליים" אנחנו מוצאים דברים כל כך יפים.
 

לונה..

New member
טוב, תשמעי.

את נראית לי אחלה דודה. כשיוולדו לונים קטנים אני ממנה אותך בזאת לדודה שלהם. זהו. רצית להיות דודה - אכלת אותה
 

לונה..

New member
כן, אבל אז

את תמיד נשארת הדודה. זה אומנם הדבר הכי קרוב בעיניי... אבל זה לא זה
וכן, ה-XY קיים אצל הנשים. גברים הם סתם XX (אוי, שעשעתי את עצמי עכשיו) תודה.
 
למעלה