בשבוע שעבר
הבטתי לאהבה בעיניים. בהתחלה הייתי סקפטית. התקשיתי להחליט, האם זו באמת היא או שהדמיון בינה לבין זו שמולי מתעתע בי. כך או כך, הייתי מרותקת. לא יכולתי להסיר את מבטי ממנה ולו לשניה. בעודי מצפה לרגע שבו אתבדה ואגלה את המתחזה, המשכתי להתבונן, בוחנת היטב את המבטים, את הקולות. את המגע והתנועות. ככל שחלפו הדקות, יכולתי להרגיש כיצד העייפות נעלמת לה ואנרגיה חדשה ממלאת אותי. החיוך שלי התרחב לו אט אט, הולך וגדל, הופך ברגע פתאומי לצחוק מתגלגל. עכשיו כבר חשתי נבוכה. הצצתי ימינה ושמאלה, תוהה אם מישהו מהנוסעים באוטובוס שם לב שאני צוחקת לעצמי. להפתעתי גיליתי שאיני המהופנטת היחידה. לא היה אדם אחד סביבנו שנשאר אדיש - כולם הביטו בהשתאות על המחזה המדהים, הנפלא והנשגב הזה - ילדה קטנה ומדהימה ואמא יפהפיה ומדהימה לא פחות, שרות ביחד שירי ילדים. מעולם לא ראיתי חיבור מדהים שכזה בין ילדה לאמא שלה. הלחישות, הצחקוקים. השיחות והשירים. ומעל הכל – כל כך הרבה מגע. כל כך הרבה רגש, הבנה ובטחון שכביכול מובנים מאליהם מתפרצים וקורנים כלפי חוץ עם כל תנועה. הייתי ממשיכה לנסות ולתאר את מה שהיה שם, אבל באמת שקטונתי. כשהן ירדו בתחנה שלהן הרגשתי משהו בתוכי כבה. הבטתי שוב לצדדים וראיתי את האנשים האחרים כבים גם הם. אחד אחרי השני, בוהים בחלל. חוזרים למחשבות ולטרדות היומיומיות שלהם. ואז הבנתי שהיא קיימת. שזכיתי להביט בה מקרוב ולקחת בה חלק, גם אם פאסיבי לחלוטין. אני הסתכלתי לאהבה בתוך העיניים הירוקות הגדולות שלה ופשוט הרגשתי אושר. כשהגעתי הביתה לאחר מכן, מוטרפת מהתרגשות, פתחתי הודעה חדשה בפורום. כתבתי שורה. מחקתי. ניסיתי לכתוב אחת אחרת וקלטתי שהמחשבות שלי נמחקו. אני שקועה עמוק בתוך ים של אופוריה וחוץ מהורוד הזה אני לא רואה דבר. היום נסעתי שוב, באותו הקו. שקעתי לי בהרהורים חסרי משמעות, בוהה בחלון. ואז- שמעתי את הצחוק של הקטנה הענקית הזאת. עוד לפני שהן עלו זיהיתי אותו. עוד שני רגעים וראיתי את שתיהן, שוב, יושבות בכסא, מחובקות ושרות שירים, כאילו כלום לא השתנה. את השלווה שאפפה אותי ברגעים הבאים עד שהגעתי הביתה אני באמת מאחלת לכולכן. ואני שמחה שבסוף מצאתי מילים כלשהן, כי מאוד היה חשוב לי לספר את זה כאן. אה, והחלטתי סופית - כשאני אגדל, אני רוצה להיות... אבא
הבטתי לאהבה בעיניים. בהתחלה הייתי סקפטית. התקשיתי להחליט, האם זו באמת היא או שהדמיון בינה לבין זו שמולי מתעתע בי. כך או כך, הייתי מרותקת. לא יכולתי להסיר את מבטי ממנה ולו לשניה. בעודי מצפה לרגע שבו אתבדה ואגלה את המתחזה, המשכתי להתבונן, בוחנת היטב את המבטים, את הקולות. את המגע והתנועות. ככל שחלפו הדקות, יכולתי להרגיש כיצד העייפות נעלמת לה ואנרגיה חדשה ממלאת אותי. החיוך שלי התרחב לו אט אט, הולך וגדל, הופך ברגע פתאומי לצחוק מתגלגל. עכשיו כבר חשתי נבוכה. הצצתי ימינה ושמאלה, תוהה אם מישהו מהנוסעים באוטובוס שם לב שאני צוחקת לעצמי. להפתעתי גיליתי שאיני המהופנטת היחידה. לא היה אדם אחד סביבנו שנשאר אדיש - כולם הביטו בהשתאות על המחזה המדהים, הנפלא והנשגב הזה - ילדה קטנה ומדהימה ואמא יפהפיה ומדהימה לא פחות, שרות ביחד שירי ילדים. מעולם לא ראיתי חיבור מדהים שכזה בין ילדה לאמא שלה. הלחישות, הצחקוקים. השיחות והשירים. ומעל הכל – כל כך הרבה מגע. כל כך הרבה רגש, הבנה ובטחון שכביכול מובנים מאליהם מתפרצים וקורנים כלפי חוץ עם כל תנועה. הייתי ממשיכה לנסות ולתאר את מה שהיה שם, אבל באמת שקטונתי. כשהן ירדו בתחנה שלהן הרגשתי משהו בתוכי כבה. הבטתי שוב לצדדים וראיתי את האנשים האחרים כבים גם הם. אחד אחרי השני, בוהים בחלל. חוזרים למחשבות ולטרדות היומיומיות שלהם. ואז הבנתי שהיא קיימת. שזכיתי להביט בה מקרוב ולקחת בה חלק, גם אם פאסיבי לחלוטין. אני הסתכלתי לאהבה בתוך העיניים הירוקות הגדולות שלה ופשוט הרגשתי אושר. כשהגעתי הביתה לאחר מכן, מוטרפת מהתרגשות, פתחתי הודעה חדשה בפורום. כתבתי שורה. מחקתי. ניסיתי לכתוב אחת אחרת וקלטתי שהמחשבות שלי נמחקו. אני שקועה עמוק בתוך ים של אופוריה וחוץ מהורוד הזה אני לא רואה דבר. היום נסעתי שוב, באותו הקו. שקעתי לי בהרהורים חסרי משמעות, בוהה בחלון. ואז- שמעתי את הצחוק של הקטנה הענקית הזאת. עוד לפני שהן עלו זיהיתי אותו. עוד שני רגעים וראיתי את שתיהן, שוב, יושבות בכסא, מחובקות ושרות שירים, כאילו כלום לא השתנה. את השלווה שאפפה אותי ברגעים הבאים עד שהגעתי הביתה אני באמת מאחלת לכולכן. ואני שמחה שבסוף מצאתי מילים כלשהן, כי מאוד היה חשוב לי לספר את זה כאן. אה, והחלטתי סופית - כשאני אגדל, אני רוצה להיות... אבא
