סתם אנקדוטה על העניין הזה
של שרצים ותיאבון.
כילדה הואכלתי מגיל מאוד צעיר בשרימפס ופירות ים אחרים (יחד עם עוד מאכלים שאף-אחד לא סיפר לי שילדים לא אוהבים אז אכלתי ואהבתי).
יום אחד ישבנו אני ואחי התאום עם אמא שלי במסעדה וחיסלנו לנו צלחת שרימפס, כשפתאום חשבנו על זה ושאלנו: ״אמא, איזו חיה זה שרימפס?״. אמא שלי חשבה קצת ואמרה בחשש ״זה... זה מין ג׳וק ימי כזה״. לרגע השתררה דממה בשולחן כשאחי ואני עיכלנו את המידע החדש הזה, ואז התחלנו לצעוק בקולי-קולות,כשאמא מחפשת משהו להסתתר מאחוריו, ״מממ! ג׳וק ימי! יאמי!״.
וגם היום כמו שאפשר אולי להבין מהסיפור, גם כשקוראים לזה שרץ אני אוכל את זה בשמחה
