...
היא היתה מהשכבה שלי, בבית הספר [אני עולה לי"א]. שבוע שעבר היא היתה במסיבה אצל חברה, וכנראה שאכלה משהו חלבי בטעות [יש לה אלרגיה מאוד חמורה למוצרי חלב (לא רגישות ללקטוז)]. היא לא הרגישה כל-כך טוב והתקשרה להוריה, וברגע שנכנסה למכונית איבדה את ההכרה. היא לא נשמה במשך כמה דקות, ולא היה לה דופק. הוריה הבהילו אותה לחדר מיון שם היתה כשבוע, אשר במהלכו עברה ניתוח במוח להוציא איזו עצם או משהו כזה, כי היה לה לחץ ונפיחות. שלשום בצהריים [28.8.07], ב-12.00 בצהריים, הגוף שלה קרס, סופית. המחנכת שלה, בבית הספר, קבעה פגישה עם כל תלמידי כיתתה, עוד לפני שידעה על פטירתה, על מנת לספר לתלמידים לפני תחילת שנת הלימודים ולהתמודד. לאט-לאט עבר מאחד לשני על פטירתה, ותלמידים החלו להתקשר לשאר חבריה של בר ולהגיד להם לבוא לבית הספר. שתי חברות טובות שלי התקשרו אחת אחרי השניה ואמרו לי בבכי לבוא לבית הספר, בלי להסביר מדוע. הגעתי, וכמה חברות בדיוק יצאו מבית הספר, וסיפרו לי מה קרה [ידעתי כבר לפני זה שבר בטיפול נמרץ כבר שבוע]. לא הבנתי. לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה, זה לא נשמע לי הגיוני. חשבתי שזה לא כזה ביג דיל, שעוד יום-יומיים היא תחזור להכרה ותראה כרגיל, כאילו כלום לא קרה. מלמלתי להן משהו ורצתי פנימה, לראות את הבנות שהתקשרו אלי. כולם היו בתוך אחת הכיתות. אמא של ליאור, אחת מהבנות שהתקשרו שלי, חברתה הטובה של בר, אמרה לי להיכנס. עמדתי בכניסה לכיתה ולא הבנתי מה קורה. ראיתי את ליאור יושבת שם בין כולם, ובוכה. רצתי אליה וחיבקתי אותה, ומיד התיישבתי לידה. בזמן שרכזת השכבה דיברה, ואחריה היועצת, האסימון נפל. התחלתי לבכות. הייתי שם בערך 3 שעות, בחלק מהזמן סתם ישבתי עם עד אנשים בלובי ודיברנו, או בכינו. חלק מהזמן היינו כמה בנות באחת מהכיתות ודיברנו עליה, ועל זה שנוסיף חלק קטן לזכרה בטקס פתיחת שנה. בערב לא ידעתי אם ללכת להלוויה או לא. אף-פעם לא הייתי בהלוויה, ולא ידעתי מה לעשות. רבע שעה לפני החלטתי שאני חייבת, אז הלכתי לליאור ומשם הלכנו ביחד. ההלוויה וטקס הקבורה נערכו בבית הקברות שמאחורי ביתי.
