ברשותכם:
אחרי שקראתי מידי פעם את הפורום, ולאחרונה החלטתי גם להגיב ולנסות להביע את דעותי, הגעתי למסקנה שזה ממש לא מנומס לא להציג את עצמי. ברשותכם אני אציג את עצמי ואמשיך להגיב בפורום. נתחיל עם הכינוי שלי: Naf86. NAF זה קיצור של השם שלי, וכך אני מציג את עצמי תמיד באינטרנט. 86 זה לא שנת הלידה שלי. בצבא הייתי ביחידת 869. מכיוון ששכחתי את הסיסמא לניק naf869 פתחתי את naf86 ואני תקוע עם הניק כבר הרבה זמן. אני בן 24. נשוי עם 2 ילדים קטנים וחמודים(בני 2.8 ו 6 חודשים). גדלתי במשפחה דתית (כיפה סרוגה) מרובת ילדים (7) אי שם באחד ההתנחלויות. הייתי בממ"ד ואחרי זה ישיבה תיכונית, וכמובן בני עקיבא. לאחר התיכון הלכתי לשנה ישיבה, ואחרי זה לצבא. בצבא אמנם לא הייתי במחלקת בנ"ישים אך היה לנו לאורך המסלול מחלקה כזו בפלוגה, ולכן תמיד היה מניין, וכ30 חברה דתיים להעביר איתם את השבתות. כשהגעתי לקו לבסיס בודד אי שם בהר דוב(נוף מדהים), הצלחנו כל שבת לגרד מניין לתפילות. לאחר מכן עברתי לבסיס אחר, ששם היו בערך 2 דתיים. כמובן שלא היו תפילות ולא היה אווירה של שבת. לאור העובדה שעבדתי במשמרות של 8/4 או לפעמים 6/6( 4/6 שעות בעמדה 8/6 שעות מנוחה) זמני התפילות באו על זמן השינה שלי. התפילות התקצרו למידה שהייתי שם בבוקר תפילין מתפלל כמה דקות וזהו. מצב זה הביא אותי למחשבות עמוקות של אמונה. הגעתי למסקנה שעד לנקודה זו בחיים הייתי הולך לבית כנסת בגלל האנשים מסביבי(משפחה, חברים דתיים ליחידה) ולא בגלל שאני רוצה להתפלל, וחש צרוך להתפלל. לאחר שנה וחצי של שירות, התחתנתי וחזרתי לישיבה. חשוב לי לציין שאבא של אישתי היה חילוני, ואמא שלה דתיה, דבר שהשפיע עלי המון. הרבה דברים בדת היהודית הפריעו לי, וניצלתי שעות בישיבה לחקור אותם. לאחר 8 חודשים בישיבה חזרתי לצבא. בשל בעיות ת"ש הוצבתי בקרייה בתל אביב. למי שלא מכיר את הקרייה, הוא נמצא ממול לקניון עזריאלי(שם אכלתי את הצ'יזבורגר הראשון שלי). ביחידה שלי לא ממש היו דתיים, וזה הקשה עלי כשנאלצתי לעשות שבתות. בדיון שהיה לי פעם עם חבר שלי הגענו למסקנה שאולי בעצם אני לא מאמין באלוהים, ואת כל הפולחן הדתי אני עושה בגלל שאני מפחד מההורים שלי. ואז נפל לי האסימון שאם אני לא מאמין באל, אז למה לקיים את מצוותיו? חשבתי רבות על האמונה באל, על שכר ועונש ועל דת בכלל. וכך הגעתי למצבי היום. כאמור לעיל, אני בן 24. אישתי דתייה ושומרת תורה ומצוות(בערך). עוד לא החלטתי איך אני אגדל את הילדים שלי. הגדול שלי כמעט בן 3 ונראה לי מתנת יום ההולדת שלו יהיה אופניים ולא כמו בני הדודים שלו - כיפה וציצית. לא ממש הודעתי להורים שלי שאני לא דתי, והאדם היחיד מהמשפחה שאני מדבר על הנושא זאת אחותי. אני שם כיפה כשאני פוגש מכרים שלי, והולך לבית הכנסת כשאני בבית של ההורים שלי בשבתות. אני מרגיש שהחיים שלי כיוצא בשאלה הרבה יותר קלים מאשר הרבה מהסיפורים שקראתי כאן. מצטער שיצא לי ארוך, ומקווה שאפשר להצטרף פה לדיונים ללא הרגשה של "מאיפה לעזאזל הוא הגיע..".
אחרי שקראתי מידי פעם את הפורום, ולאחרונה החלטתי גם להגיב ולנסות להביע את דעותי, הגעתי למסקנה שזה ממש לא מנומס לא להציג את עצמי. ברשותכם אני אציג את עצמי ואמשיך להגיב בפורום. נתחיל עם הכינוי שלי: Naf86. NAF זה קיצור של השם שלי, וכך אני מציג את עצמי תמיד באינטרנט. 86 זה לא שנת הלידה שלי. בצבא הייתי ביחידת 869. מכיוון ששכחתי את הסיסמא לניק naf869 פתחתי את naf86 ואני תקוע עם הניק כבר הרבה זמן. אני בן 24. נשוי עם 2 ילדים קטנים וחמודים(בני 2.8 ו 6 חודשים). גדלתי במשפחה דתית (כיפה סרוגה) מרובת ילדים (7) אי שם באחד ההתנחלויות. הייתי בממ"ד ואחרי זה ישיבה תיכונית, וכמובן בני עקיבא. לאחר התיכון הלכתי לשנה ישיבה, ואחרי זה לצבא. בצבא אמנם לא הייתי במחלקת בנ"ישים אך היה לנו לאורך המסלול מחלקה כזו בפלוגה, ולכן תמיד היה מניין, וכ30 חברה דתיים להעביר איתם את השבתות. כשהגעתי לקו לבסיס בודד אי שם בהר דוב(נוף מדהים), הצלחנו כל שבת לגרד מניין לתפילות. לאחר מכן עברתי לבסיס אחר, ששם היו בערך 2 דתיים. כמובן שלא היו תפילות ולא היה אווירה של שבת. לאור העובדה שעבדתי במשמרות של 8/4 או לפעמים 6/6( 4/6 שעות בעמדה 8/6 שעות מנוחה) זמני התפילות באו על זמן השינה שלי. התפילות התקצרו למידה שהייתי שם בבוקר תפילין מתפלל כמה דקות וזהו. מצב זה הביא אותי למחשבות עמוקות של אמונה. הגעתי למסקנה שעד לנקודה זו בחיים הייתי הולך לבית כנסת בגלל האנשים מסביבי(משפחה, חברים דתיים ליחידה) ולא בגלל שאני רוצה להתפלל, וחש צרוך להתפלל. לאחר שנה וחצי של שירות, התחתנתי וחזרתי לישיבה. חשוב לי לציין שאבא של אישתי היה חילוני, ואמא שלה דתיה, דבר שהשפיע עלי המון. הרבה דברים בדת היהודית הפריעו לי, וניצלתי שעות בישיבה לחקור אותם. לאחר 8 חודשים בישיבה חזרתי לצבא. בשל בעיות ת"ש הוצבתי בקרייה בתל אביב. למי שלא מכיר את הקרייה, הוא נמצא ממול לקניון עזריאלי(שם אכלתי את הצ'יזבורגר הראשון שלי). ביחידה שלי לא ממש היו דתיים, וזה הקשה עלי כשנאלצתי לעשות שבתות. בדיון שהיה לי פעם עם חבר שלי הגענו למסקנה שאולי בעצם אני לא מאמין באלוהים, ואת כל הפולחן הדתי אני עושה בגלל שאני מפחד מההורים שלי. ואז נפל לי האסימון שאם אני לא מאמין באל, אז למה לקיים את מצוותיו? חשבתי רבות על האמונה באל, על שכר ועונש ועל דת בכלל. וכך הגעתי למצבי היום. כאמור לעיל, אני בן 24. אישתי דתייה ושומרת תורה ומצוות(בערך). עוד לא החלטתי איך אני אגדל את הילדים שלי. הגדול שלי כמעט בן 3 ונראה לי מתנת יום ההולדת שלו יהיה אופניים ולא כמו בני הדודים שלו - כיפה וציצית. לא ממש הודעתי להורים שלי שאני לא דתי, והאדם היחיד מהמשפחה שאני מדבר על הנושא זאת אחותי. אני שם כיפה כשאני פוגש מכרים שלי, והולך לבית הכנסת כשאני בבית של ההורים שלי בשבתות. אני מרגיש שהחיים שלי כיוצא בשאלה הרבה יותר קלים מאשר הרבה מהסיפורים שקראתי כאן. מצטער שיצא לי ארוך, ומקווה שאפשר להצטרף פה לדיונים ללא הרגשה של "מאיפה לעזאזל הוא הגיע..".
