נו באמת, יובל.
ושוב אני תוהה בקול רם, כיצד יתכן שכשהישראלים "מתפשרים" את פשרותיהם המפוקפקות על ככה וככה אחוזים מתוך ככה וככה אחוזים, הרי שאלה "הצעות נדיבות", כאלה ש"אי-אפשר לסרב להן", או לחילופין שזה פשע בינלאומי לסרב להן, שכן אז אתה כבר "לא פרטנר". ולעומת זאת, הפשרות של הפלסטינים למעשה כלל אינן פשרות, אלא רק עוד "שלב" ב"תכנית השלבים" המפורסמת, שלפי ההגיון המפואר שלה, הפלסטינים מבלים למעלה מעשר שנים בניהול מו"מ כזה או אחר עם הישראלים, במלחמה, בהתקוממות, בהפיכת עולמות, כדי שבסופו של דבר הם יוכלו להתעלם מכל ההישגים שהם עשויים להשיג באקטים הנ"ל, ולהגיע, אחרי בזבוז זמן משווע, למטרה האמיתית שלהם: השמדת ישראל והשתלטות על שטחה. כמובן. סיי נו מור. אתה טוען שהם "לא יכולים לדרוש יותר כעת"? מה עוצר בעדם? הלא אתה טוען שגם הדרישות הנוכחיות שלהם מופרכות, אז למה הם "לא יכולים" לדרוש עוד? הדרישה הפלסטינית לא השתנתה בחמש-עשרה השנים האחרונות. אף על פי כן, ישראל מעדיפה להתיחס אליה כאל "שלב" ואל הפלסטינים כאל חורשי מזימות שרק מחכים שנירדם בשמירה כדי להשתלט על כל רכושנו. אני מניחה שזו רמת האמון שהיתה בין ברק לערפאת כשניהלו מו"מ, וזה אולי אחד ההסברים לתוצאות שלו. אבל אנחנו נמשיך לנהל מו"מ מעמדת עליונות וכוחנות, לזלזל בכוונות הפלסטינים ולחשוד בהם בכל צעד ושעל, להתנשא מעליהם, ולקינוח - להאשים אותם בכשלון המגעים ואם אפשר באותה הזדמנות גם במלחמת העולם השניה ובגירוש ספרד. ועולם כמנהגו ינהג. אם ערפאת לא מתפשר, אז הוא "פרד עקשן". אם הוא מתפשר, אז הוא לא באמת מתפשר, הוא רק עושה כאילו. לוגיקה שכזאת. וכן, הפלסטינים לא מאושרים מהרעיון של עשרים ושנים אחוזים בלבד. אני יכולה לגלות לך בסוד, שאני מבינה למה. הנחת-העבודה שלי היא שהם מוכנים להשלים אתו, כיוון שהם מכירים בכך שיושבת כאן מדינת ישראל, ושהיא לא מתכוונת לזוז מכאן. אז הם משלימים עם תנאי-השטח. בדיוק כמו שרב עם ישראל לא ממש מאושר מהרעיון של להיפרד מחלק מהארץ. גם כאן היה מקובל עד ממש לא מזמן חזון "ארץ-ישראל השלמה". גם כאן נעשו פשרות, גם כאן אנשים משלימים עם תנאים שנוצרו בשטח ומתאימים את הדרישות שלהם לסביבה. רק שכאן לא קוראים לזה "תכנית השלבים" ומאשימים את ישראל באי-כנות ובמניפולטיביות.
