ברכת פרידה
קמתי הבוקר מלא רצון טוב. מרץ לא מוכר שועט בעורקים. על סוס ההשראה החמקמק חובה לקפוץ תמיד ובשיא המהירות, אפילו עם קורי השינה עוד לא יצאו מהעיניים. בסוף הוא תמיד משליך אותך מעל גבו ונעלם. קסמי הפורום קורצים אמנם. כמה נחמד לראות חבורה לא קטנה של אנשים, שבתקופה כה חומרית ותפלה מתעניינים בספרים וחלק גם כותבים. עולם הולך ונעלם. אך הסופרים והמשוררים ביניכם יודעים היטב, שכמה שנמרוד בשולחן העבודה הבודד שלנו, אי אפשר בסופו של דבר לברוח ממנו.לא בדיוק תחושת שליחות. אולי סוג של מוסר עבודה. אתה יושב בחדר ריק מול צג המחשב, שהוא כמו קיר קטן ואמור לקפוץ לתוכו כמו אליס אל תוך המראה. לפעמים אני מקנא בציירים. חלק מעבודתם הם רישומים באויר הפתוח. יש להם את היכולת לסגת כמה צעדים לאחור ולבחון את עבודתם. לנו היוצרים המילוליים רק הזמן מצליח לחדד את חוש הביקורת. כל אדם חולף יכול להתרשם מעבודתם. אנו זקוקים לקוראים המשכילים הרגישים הנדירים, שמספרם הולך ומצטמצם בצורה מפחידה. כתבתי פעם כליל סונטות בשם "הערפל" בספרי הראשון. הוא נבנה על שלוש שכבות של משמעות, שאחת מהן כללה סוג חדש של דימוי קשה לעיכול. אם יפה כמו פרח - הוא דימוי פתוח ויפה כמו שושנה שאגלי טל הבוקר עוד בוהקים על לחייה - הוא דימוי סגור מאוד, הרי שפיתחתי שימוש פתוח סגור באגדה יוונית שלמה מהמיתולוגיה. הקורא המשכיל המכיר את האגדה בורר מתוכה את מה שהוא חושב שמתאים למשפט שבו היא מוזכרת. הזמן חלף. אף אחד לא הבין את היצירה הזאת וגם לא טרח. חשבתי שכמו ויליאם בלייק, אשאר סתום לעד, תרתי משמע. סתום שבכלל ניסיתי לבנות פיגום כה מסובך, שאין קורא שירהיב עוז לטפס עליו. והנה הפגישה אותי סבתי הזקנה עם קרוב משפחה נידח, היסטוריון צבאי בכלל במקצועו. האיש נראה כמו הוביט קטן ואירח אותי בלבביות עם טוסטים וקפה. לא רק שהבין את כליל הסונטות שלי על בוריו, אלא שחשף בפני משמעויות חדשות שמצא. הדבר הרנין את לבי. חשתי קיים ודרכי נראתה מוצדקת יותר. האיש חולה לב קשה. אני חושש, שאם ימות יעלם הקורא המשכיל היחיד האמיתי שלי. היו שלום, אנשי הפורום. חוזר לעבודה. עלו והצליחו.
קמתי הבוקר מלא רצון טוב. מרץ לא מוכר שועט בעורקים. על סוס ההשראה החמקמק חובה לקפוץ תמיד ובשיא המהירות, אפילו עם קורי השינה עוד לא יצאו מהעיניים. בסוף הוא תמיד משליך אותך מעל גבו ונעלם. קסמי הפורום קורצים אמנם. כמה נחמד לראות חבורה לא קטנה של אנשים, שבתקופה כה חומרית ותפלה מתעניינים בספרים וחלק גם כותבים. עולם הולך ונעלם. אך הסופרים והמשוררים ביניכם יודעים היטב, שכמה שנמרוד בשולחן העבודה הבודד שלנו, אי אפשר בסופו של דבר לברוח ממנו.לא בדיוק תחושת שליחות. אולי סוג של מוסר עבודה. אתה יושב בחדר ריק מול צג המחשב, שהוא כמו קיר קטן ואמור לקפוץ לתוכו כמו אליס אל תוך המראה. לפעמים אני מקנא בציירים. חלק מעבודתם הם רישומים באויר הפתוח. יש להם את היכולת לסגת כמה צעדים לאחור ולבחון את עבודתם. לנו היוצרים המילוליים רק הזמן מצליח לחדד את חוש הביקורת. כל אדם חולף יכול להתרשם מעבודתם. אנו זקוקים לקוראים המשכילים הרגישים הנדירים, שמספרם הולך ומצטמצם בצורה מפחידה. כתבתי פעם כליל סונטות בשם "הערפל" בספרי הראשון. הוא נבנה על שלוש שכבות של משמעות, שאחת מהן כללה סוג חדש של דימוי קשה לעיכול. אם יפה כמו פרח - הוא דימוי פתוח ויפה כמו שושנה שאגלי טל הבוקר עוד בוהקים על לחייה - הוא דימוי סגור מאוד, הרי שפיתחתי שימוש פתוח סגור באגדה יוונית שלמה מהמיתולוגיה. הקורא המשכיל המכיר את האגדה בורר מתוכה את מה שהוא חושב שמתאים למשפט שבו היא מוזכרת. הזמן חלף. אף אחד לא הבין את היצירה הזאת וגם לא טרח. חשבתי שכמו ויליאם בלייק, אשאר סתום לעד, תרתי משמע. סתום שבכלל ניסיתי לבנות פיגום כה מסובך, שאין קורא שירהיב עוז לטפס עליו. והנה הפגישה אותי סבתי הזקנה עם קרוב משפחה נידח, היסטוריון צבאי בכלל במקצועו. האיש נראה כמו הוביט קטן ואירח אותי בלבביות עם טוסטים וקפה. לא רק שהבין את כליל הסונטות שלי על בוריו, אלא שחשף בפני משמעויות חדשות שמצא. הדבר הרנין את לבי. חשתי קיים ודרכי נראתה מוצדקת יותר. האיש חולה לב קשה. אני חושש, שאם ימות יעלם הקורא המשכיל היחיד האמיתי שלי. היו שלום, אנשי הפורום. חוזר לעבודה. עלו והצליחו.