ברכות ושאלה...

[yalyul]

ברכות ../images/Emo39.gif ושאלה...

"בן הזקונים שלי" - העכביש בן 11 , הודיע לי לאחרונה כי ממש לא מעניין אותו להכין שעירים וללמוד. "עכשיו חברים הכי חשובים לי..." כמובן שניהלנו שיחה , ניסיתי לשכנע שלא צריך לוותר על חברים, שיש זמן לכל דבר וכו´... לא הגענו לעמק השווה. סיכמנו שאם לימודים הם מטה לחמו והוא לא לומד ישללו ממנו זכויות של תפנוקים , בילויים שצריך עבורם כסף, משחקים חדשים, בגדים חדשים (רק כי מתחשק) וכו´ הוא חופשי לעשות כרצונו בשעות הפנאי עד לשעת ארוחת ערב. במקביל הודעתי בבי"ס למורת רוחו שלא יתכתבו איתי שהאחריות על הכנת שיעורים מוטלת עליו ולא עלינו. כיוון ששאלתי אותו אם הוא מעדיף שלא נתעניין בכלל בעיניני בי"ס, ותשובתו היתה "קצת" אני אכן מתענינת, לא לקונית אלא שואלת איך היה האם היה משהו נעים מענין? וכו´ מה אתם אומרים? נכון? לא נכון ?

 

[תרי קלינמן]

תגובה לשאלה../images/Emo24.gif

שלום רב, תודה על הברכות. להלן ההתיחסות. ראשית, נראה כי בנך בן ה-11 נושק מבחינת מאפיני ההתנהגות לגיל ההתבגרות. צריך לקחת בחשבון, שבגיל זה, חברת הילדים חשובה להם יותר מכל דבר אחר, במיוחד כשהם מרגישים שהמקום במשפחה מובטח להם-וטוב שכך-. לעומת זאת על המקום בחברה צריך להילחם ולכן כל האנרגיות מופנית לכיוון הזה. לפי התפיסה האדלריאנית גם בגיל זה הילד/נער זקוק לתחושת כבוד ולטיפוח הערך העצמי גם אם הישגיו בלימודים הם לא מי יודע מה.חשוב לזכור, כי הדבר היסודי, החשוב ביותר במשפחה הוא היחסים בין בני המשפחה.השיחה המשפחתית היא כלי חינוכי לשיפור יחסים. מאוד אופטימי ומעודד שהנך משתמשת בכלי זה עם בנך, אך חשוב להשתמש בו בצורה יעילה, תוך שמירה על כבוד הדדי. אינני משוכנעת ש"לשלול זכויות" כמו אלה שציינת זה הפתרון הנכון.להוסיף על כך, לדעתנו, אחריות על הכנת שיעורים הנה מוטלת על הילד ולא על ההורה. היכולת להתנתק מצרכייך האישיים ולהיות קשובה לצרכיו ולהתעניין אם היה משהו נעים מעניין מאוד מוערכת וברוכה. לסיום, אין נכון או לא נכון. נכון מה שמתאים לך. מומלץ- להתייעץ עם הילד לשתף אותו במה שקורה לך, לבקש את עזרתו אם צריך- נותן תחושה של משמעות. בנוסף ניתן לקיים שיחה משפחתית באופן קבוע, בה כל אחד מבני המשפחה מדבר עם השני, מלבן בעיות כשהמטרה היא ליצור אווירה משפחתית כזאת בה כל אחד ירגיש טוב, ללא ביקורת וללא שיפוטיות.

 

[michlyh]

בעניין ברכות ושאלה

טוב, אז לדעתי מצאת את פתרון טוב לבעיה אך, לדעתי יש להמשיך עם שתיפות מח לגבי חשביבות הלימודים בעתיד ולאמר שוב שחברים זה מאוד מאוד חשוב, אך גם הלימודים חשובים, כי מי שטיפש בחיים סובל. תמיד לתמוך בחברים כמובן, ואולי על מנת שיבין שהלימודים לא שוללים ממנו את הזכות להנות ממשחק עם חברים צריך להכין סדר יום, יחד איתו ולארגן את הזמן כך שיהיה זמן לכל דבר, ולאמר לו שיתכן שיהיה קצת מציק לעבוד ע"פ סדר יום קבוע בהתחלה אך בסופו של דבר מתרגלים ומי שנהנה משתי העולמות זה הוא(בעצם שלושה עולמות אם מוסיפים גם את הכסף לפינוקים משחקים חדשים ובילויים), וכך בעצם הוא לא יפסיד כלום ולנסות בכל דרך לשכנע שהכל נעשה בשבילו וזאת כדי שלא יפסיד גם לימודים ידע וחכמה וגם כסף לבילויים בגדים חדשים וכו´ (אולי כדי להכין טבלה של חסרונות ויתרונות ביחד איתו כמובן- וזאת כדי להכניס את הסכל למצב של פעולה) מקווה שתצליחי לישם את העצה ולהגיע להסכמה עם בנך.

 

[yalyul]

../images/Emo4.gif אז בכל זאת ...

אם שלילת "זכויות" היא לא סנקציה מתאימה ותקליט השיחות כבר שרוט (היה בשימוש גם עם הגדולים) ובכל זאת ממשיך לנגן ... (לא מוותרת על שיחות בכל נושא שהוא) כיצד בכל זאת לדרבן אותו להכין שעורי בית? והמציאות בעולם שבחוץ- שאין כלום חינם? דווקא השבוע המורה התקשרה ועדכנה שהוא התחיל ללמוד אז "שילמנו " במכנסיים וחולצה וכששאל "אם אתקדם עוד יחזרו לי הזכויות?" עניתי - לאט לאט עד שתגיע למצב שנראה שאתה עושה את המיטב, תקבל חזרה מאיתנו את המיטב

 

[דסי אשר]

יויולה- אני נגד תיגמולים חומריים

אבל גם נגד עונשים. אני מסכימה אתך שהאחריות להכנת השיעורים היא של הילד ולא של ההורה. אם בבית הספר ישתפו אתך פעולה- עם המכתב- הרי שהסנקציות- התוצאות- יבואו מהחיים עצמם, ולא יהו מלאכותיים על ידכם. הכרתי חברה, מאד מצליחנית/אמביציוזית, שנתנה לבנה, על כל ציון מ90 ומעלה- פרס. כמובן שזה לא עודד אותו להיות תלמיד חרוץ, וכל השנים הייתה עסוקה בלעודד אותו ללמוד. כאשר סיים צבא- מרד בה- והחל להתעסק עם מוסיקה. רק החיים ´לימדו´ אותו, שממוסיקה כמו שהוא רוצה לעשות, לא קונים במכולת, ולא משלמים שכר דירה. והוא למד משהו אחר, מעשי, ועובד בו. חבר נעורי, ´האהבה הראשונה´ - היה לא טמבל, אבל נראה ונשמע כמו טמבל בכתה- כי לא היה עסוק בלימודים, אלא בתנועת הנוער (מאד מתאים לגיל ההתבגרות). בבית לא פימפמו שום דבר, כי ההורים לא היו ב´מקום הורי´ כל כך, מסיבות אישות. ´הבחור הזעצייר´, בסוף התיכון, לקח עצמו בידיים, למד בגרות אקסטרנית, אחרי הצבא תיקן כמה ציונים בנושאים משמעותיים בבגרות, סיים כלכלה, עבד במשרד האוצר בתפקיד בכיר, הפך לסמנכ´ל כספים במפעל בינוני, וכיום אדם אמיד,עוסק בייעוץ כלכלי לגופים שונים כעצמאי. בפורום מתבגרים(כאן בתפוז), השוויתי את תגובות ההורים ל´מה שקורה בבית הספר´ עם ילדם ה´מחונן´- ותגובות בית הספר, לעולם הגיל הרך. גם כאן, אשווה לעולם הגיל הרך= הורים מצפים מילדיהם מגיל 0 שידעו להרים הראש במועד, שידעו לזחול במועד, שילכו במועד, שידברו במועד, שיאהבו להאזין לסיפורים, שירצו לשחק בפאזלים, ושוכחים שחשוב , לפי דעתי - שהילדים יהיו מאושרים. פשוט יחקרו את העולם- כי הצורך לגדול- הוא צורך מולד, והדרך לגדול- היא באמצעות הרשות להפעיל את הסקרנות הטבעית, הטבועה בכל אחד מאתנו, ובטח בתינוקות ופעוטות. ´השרוך´ שלך מוכשר- ראינו את התוצאות (כנסו לפורום הורים למתבגרים). הו גם קרוב לוודאי לא יוצא טמבל בתחומים האחרים. לא כל העולם אנשטיין, שגם היה תלמיד מאד חלש במתמטיקה בתיכון.... ביתי- כל התיכון, התעניינה רק בחיי החברה. למדה רק במינימום. בחלק מהמקצועות הצליחה, בחלר הצליחה על הגבול. תעודת הבגרות- מינימליסטית. אז מה? היה לה חשוב, וגם לי, שתהיה לה תקופת נעורים נהדרת, והיתה -(מספיק קשה בגיל הזה, גם בלי בית הספר). היום היא מצליחה מאד, ללא שום ספק, בעולם העבודה, עדיין ללא לימודים גבוהים. היא חווה היטב, שאני מאפשרת לה לא ללמוד- שאני חושבת שאם תרצה ללמוד- תלך ותצליח. וידיעה זו, חופש זה- נותנים לה להשקיע את כל האנרגיות במה שהיא אוהבת וטובה בו, מבלי שיוצאת נפסדת, ההיפך. אני תמיד אומרת- לא כל העולם לומד באקדמיה, לא כל העולם מצליח בחיים כי למד משהו. אישית- אני כן לומדת, למדתי, אבל זו אני. היא שונה ממני. הלוואי לי - חצי מהכישורים שלה - כולה בת 25. דסי