ברכות + רשמים

ברכות + רשמים

לאחיי ברוח ולידידיי בנפש, שתהיה השנה החדשה - שנה טובה לגבי כל אחת ואחד מאתנו, שנה שבה נראה יותר בבהירות את הטוב שבתוכנו ואת הטוב שבזולתנו, שנה שבה נעשה את הטוב במידת האפשר נחווה את הטוב נרגיש טוב ונודה על הטוב. מועדים לשמחה, פרי מגדים מקווה שתמצאו עניין ברשמים הבאים: ב "שירת הגורל" אתה הלדרלין, משורר שמימי שכמוך, מתאר את הישויות השמימיות שהם חסרי גורל לעומת הנפשות האנושיות שעליהם נגזר הגורל. "אולם עלינו ניגזר בשום מקום לא לנוח. יימוגו, ייפולו אנשי מכאובות, מבלי משים, משעה אחת למישניה, כמים מצוק אלי צוק מוטלים הם, רוב-שנים, מטה, לאשר לא נודע". (תרגמה: עדה ברודסקי) בשיר אחר כתבת: "אתה אלוהי, עמדת בכל זה, כי על פני מצולות אפלות כבר עלו ושקעו הרבה לעיניך" (ארכיפלגוס, תרגם: שמעון זנדבנק). האם אפשר לייחס לך, משורר יקר, איזושהי תחושה עמומה שחשת, שמקורה אולי מנבכי התת מודע הקולקטיבי, אודות הגורל העגום שיפגע בעתיד באנשי מכאובות ? האם ייתכן שראית בעיני רוחך מצולות כה אפלות שאפילו אלוהים לא יכל לעמוד בזה ואשר על כן הסתיר את פניו? האם אנו, קוראיך, רשאים היום לדמות לעצמנו שאולי שקעת בתוככי השיגעון, כי לא יכולת לראות יותר את האימה הזאת, בעיני רוחך ? ולו רק כדי לשמור –בשבילנו, האוהבים אותך- על הזוך הפנימי שבך, האם תראה במחשבה הזאת שלנו, מחשבה כל כך אגואיסטית ? אתה משורר הרי האלפים, אשדות הנחלים, העצים, הפרחים, הציפורים וכרי הדשא, אתה משורר האדמה, האור, הקדושה והיופי – ידעת בוודאי שהשמש הזורחת והשיטה הפורחת לא מפריעות לשוחט לשחוט... ש"היפה נויטראלי למוסרי" ובאותה מידה: שהיפה נויטראלי לזיכרון. האם יתכן שדעתך נטרפה עליה לאחר שהצצת רגע בחלומך מאה שנה קדימה, כמו שדעתנו הייתה בודאי נטרפת עלינו לו היינו שם ? שכן, כמו שכתב רומן גארי בהזכירו את יכולתך : "הגרמנים יודעים לחלום. והתוצאה היא לעיתים היא גיתה או הלדרלין, ולעיתים מיליוני מתים" (רומן גארי : "עפיפונים" עמ' 258). הלדרלין, נפש זכה ושבירה שכמוך, מי האמין שאי פעם נפגש ? אתה כה רחוק במחוזותיך הגרמניים ואני כה רחוק במחוזותיי הישראליים בכל זאת שמעתי עליך ממתמכר כבד לאלוהים (פנחס שדה), והיום יכולתי לפגוש אותך באמצעות מתמסר כבד ליפה (שמעון זנדבנק) שמסר לנו את מילותיך מיופי ליופי בתוך "מבחר השירים" שבתרגומו המהלך קסם). אין זה כי אם רק מתמכרים ומתמסרים שכמותם יכלו לדלג מעל הגחלים הלא-כבויים ולהפגיש אותנו במחוז הדמיוני של הנפש, באמצע הממשי של הרוח. רשמים משהייה קצרה בנופי האלפים (כששירי הלדרלין בתרגום עברי עוזרים לי לתווך במקצת על הפער הכמעט בלתי אפשרי של מחוזותינו) גווני הירוק ראיתי בהרי האלפים כמה גוונ
 
המשך:

זכרונות: ****** הרי האלפים: מקום שבו הצלילות ההררית מתחלפת פתאום לערפיליות סמיכה שההרים העצומים טובעים בתוכה. ואחרי שהות לא ארוכה, יכול הערפל להתפזר והצלילות תחזור. מקום שכזה לא יכול לזכור אנשים שהטביעו אנשים ברשע. מקום שבו הכי נמוך נמצא באותה תמונה עם הכי גבוה, והשלגים המכסים את ראשי ההרים משתקפים באגמים הממלאים את הגאיות – לא יכול לשקף בתוכו תמונת עולם הפוך, עולם שבו הנמוך הוא הגבוה והגבוה הוא הנמוך. האדם הוא עץ השדה. ומקום שבו העצים עומדים זקופים, מקום שגיא שכזה לא יכול להכיל בתוכו עצים כל כך מקומטים, כל כך כפופים, כל כך מתים. התנצלות: ברצוני להתנצל בפני הרי האלפים, האלפים הגרמניים, האוסטריים ובודאי השוויצריים, שנשארו בטוהרתם ובפני האנשים הישרים והטובים שפגשתי על האסוציאציות הללו שעלו בתוכי גם כנגד רצוני. הסדר והניקיון: *********** מקום שממנו טוהר הצורה נשקף לעיניך בכל דרך שבה תלך ובכל פניה שתפנה. מקום שממנו ניקיון צורני בוהק מולך, כך שגם צורות מעורבבות ומורכבות נדמות עליך כאילו היו אלה צורות גיאומטריות מושלמות. סדר וניקיון. הרגשת טוהר. תחושת התמזגות. אז למה המשפט הלא כל כך נעים: "אורדנונג, מיז זיין" ! (סדר, חייב להיות !), משפט לא נעים, בהמעטה, בגלל מי שאמרו ובגלל המקום הנורא שבו הוא נאמר. אז למה המשפט הזה לא מפסיק לרוץ לי בראש ? כנראה האסוציאציה קשורה לשפה הגרמנית המדוברת פה. השפה לא שוכחת. הנופים שוכחים. האנשים שוכחים. השפה לא שוכחת. זאת האסוציאציה שבפרדוכס הבלתי נתפס העולה משכבת סדר וניקיון של בראשית שעליה יושבת שכבת סדר וניקיון של אחרית. ראשית-אחרית. התחלה-סוף. חיים-מוות. להחיות-להמית. השפה לא תיתן לשכוח. יותר מידי אסוציאציות מוטבעות בתוכה. אני מרגיש רגש הודייה לשפה, על כוחה הנפלא לפעול עלינו. אלמלא השפה, יופיו של המקום, נשגבותו של המקום, לא היה מזמין אותנו לזכור. הבתים: ***** הבתים בכפרי האלפים משתלבים בתוך הנוף כאילו אף הם יצורים טבעיים ובראשיתיים המעצבים את עצמם מתוכם. בתים בעלבתיים, מוקפים גינות חמד, מכל חלון ומכל מרפסת מציצים פרחי הגרניום, מדרכות הכניסה מצוחצחות. רק שכמעט ואין רואים איש. היכן הם בעלי הבתים, נשותיהם, ילדיהם ? הילודה היא מינימאלית (תגובה פציפיסטית הנמשכת מדור המלחמה? שלווה ללא תנאי? אינדיבידואליזים קיצוני?) והאוכלוסיה הזדקנה; אולי זהו פשר השקט הזה העולה מתוככי הבתים, העומד בדרכי הכפר. המוסיקה העממית: ************* המוסיקה העממית מתנגנת מאקורדיונים קטנטנים (עד ארבעים בס לכל היותר). שמתי לב שהנגנים שניגנו היו אנשים מבוגרים וזקנים. לא ראינו נגנים צעירים. האם זה אומר שהמוזיקה העממית החיה באיזורים אלה, חיה אם כך על זמן שאול ? והנה הייתה לי ממש הפתעה; איש מנגן על תיבת נגינה. התיבה בגודל חזה של אדם, מעוצבת בעץ מרוהט עם פיתוחים סימטריים מסוגננים. לתיבת הנגינה רצועות נשיאה מוצלבות על גבו של המנגן הנושא אותה מלפניו כמו שנושאים אקורדיון או תוף ונוספה לה גם רגל הצבה להקל את משקלה. וידית מסובבת את המנגינה בצד ימינה. (ומה אם האיש המנגן הוא שמאלי, האם ידו העיטרת תסובבנה... ?) תיבת נגינה: ******** תיבה חביבה, נגני בבקשה את אותה המנגינה שכה התאהבתי בה מתיבת הנגינה. אך אל תמהרי לרוץ כל כך, הרי הסיבוב שלי הוא גם הסיבוב שלך ואת ממש מסחררת אותי ואותך. תיבת נגינה, תיבת נגינה מוכרחים פעם אחרי פעם להקשיב לזמרתה כי אין הפעם הראשונה כמו הפעם האחרונה. תיבת נגינה, תיבת נגינה גלי לי את סוד החזרה, וגם היומיום שלי לא יהיה לי לזרה. תיבת נגינה: ******** "למנצח על השמינית מזמור לדוד" (תהילים י"ב, א') תיבת נגינה, תיבת נגינה, כל אדם יכול לנגנה. דוד המלך ניגן על כינור עם שמונה מיתרים, יש מי שיודע לנגן על כינור עם ארבעה מיתרים, יש מי שיודע לנגן על כינור עם מיתר אחד, ויש מי שבכלל איננו יודע לנגן... תיבת נגינה, תיבת נגינה כל אדם יכול לנגנה. (ע"פ היהודי הטוב, איש התהילים, רבי יחיאל מאיר מגוסטינין)
 
למעלה