ברכותי
מכתב גלוי לבני דודיי היקרים ועוזריהם: לרגל הארוע בחיפה עלי להודות בהכנעה בכשלוננו ולברככם על נצחונכם. כל הכבוד, עשיתם את זה. צריך להודות: אכלנו אותה. המשיכו כך. עוד אחד כזה, עוד שניים, עוד עשרה, והשלום יגיע. עוד קורבן שלום, עוד עשר, עוד מאה, עוד אלף, עוד עשרת אלפים, עוד מאה אלף, עוד מיליון, עוד שישה מיליון, והכיבוש סוף סוף יגיע אל קיצו. אל תאמרו נואש. בסוף תצליחו לנצח את הכובשים האכזריים. אני כמובן מגנה אלימות. אני כל כך מגנה אלימות שאני מגנה אותה משני הצדדים. אבל אי אפשר לצפות למשהו אחר כאשר ישראל נכנסת לעזה וממשיכה במדיניות החיסולים. העם הפלסטיני עני, מסכן, כבוש ומיואש, ואי אפשר לצפות ממנו לתגובה אחרת. התגובה הזו צפויה, אני בהחלט יכול להבין אותה ולהזדהות עימה (הגם שלא להצדיק). אני מתאר לעצמי שגם אני לו הייתי כבוש ומיואש, גם אני הייתי משמיד נשים וילדים. בהחלט קל לי להבין ולהזדהות עם מעשי שחיטה וטבח. זה ברור וטבעי. כל אדם מוסרי ובר דעת היה מן הסתם נוהג כך. חשוב מאוד שתמשיכו במעשיכם כדי שתצליחו. כדי שמאבקכם לא יהיה לשווא. מה יקרה אם חלילה תיכשלו? כל הקורבנות היו סתם, לחינם, ללא מטרה, ללא תועלת. לכן, כדי שחלילה לא נגיע למצב הנורא הזה המשיכו בדרככם ביתר מרץ, תשחטו ככל יכולתכם, וכך תנצחו ותוכלו לאמר בשמחה: הקורבנות והסבל לא היו לשווא. אל תאמרו נואש, הציבור הישראלי אינו חזק, הוא עוד מעט מתפורר ונכנע. חלק ניכר מן הציבור הישראלי מפגין כושר עמידה מדהים ביכולותו לעמוד תקופה ארוכה עם ידיים מורמות... בנוסף הציבור הנפלא הזה מנהל מסע הסברה מצויין המסביר את צדקת מאבקכם הלגיטימי (הגם שהוא מגנה את הדרך), וגם מנסה לכבול את ידי הצבא שמנסה לפגוע בכם. לכן, אל תאמרו נואש, המשיכו כך, ובקרוב השלום יגיע. אני מאמין באמונה שלמה בביאת השלום, וגם אם יתמהמה בוא יבוא. מי יתן ובקרוב כל פאטמה בהריון תוכל לעבור לבית חולים בלי מחסומים. וכל אחמד חמוד וזעיר יחיה תחת גפנו ותחת תאנתו. הכיבוש יסתיים ונוכל לכתת את חניתותנו לעטים וחרבנו למחברות. וגם היהוד יוכלו לנוח בשלום. על משכבם... השם ינקום דמם. סוף סוף יהיה דו קיום שעימו יכולים אתם לחיות בשלום: אתם תרבצו תחת גפנכם ותחת תאנתכם והיהודים ירבצו מתחת... שנאמר: "ונמר על גדי ירבץ". במהרה בימינו. אמן.
מכתב גלוי לבני דודיי היקרים ועוזריהם: לרגל הארוע בחיפה עלי להודות בהכנעה בכשלוננו ולברככם על נצחונכם. כל הכבוד, עשיתם את זה. צריך להודות: אכלנו אותה. המשיכו כך. עוד אחד כזה, עוד שניים, עוד עשרה, והשלום יגיע. עוד קורבן שלום, עוד עשר, עוד מאה, עוד אלף, עוד עשרת אלפים, עוד מאה אלף, עוד מיליון, עוד שישה מיליון, והכיבוש סוף סוף יגיע אל קיצו. אל תאמרו נואש. בסוף תצליחו לנצח את הכובשים האכזריים. אני כמובן מגנה אלימות. אני כל כך מגנה אלימות שאני מגנה אותה משני הצדדים. אבל אי אפשר לצפות למשהו אחר כאשר ישראל נכנסת לעזה וממשיכה במדיניות החיסולים. העם הפלסטיני עני, מסכן, כבוש ומיואש, ואי אפשר לצפות ממנו לתגובה אחרת. התגובה הזו צפויה, אני בהחלט יכול להבין אותה ולהזדהות עימה (הגם שלא להצדיק). אני מתאר לעצמי שגם אני לו הייתי כבוש ומיואש, גם אני הייתי משמיד נשים וילדים. בהחלט קל לי להבין ולהזדהות עם מעשי שחיטה וטבח. זה ברור וטבעי. כל אדם מוסרי ובר דעת היה מן הסתם נוהג כך. חשוב מאוד שתמשיכו במעשיכם כדי שתצליחו. כדי שמאבקכם לא יהיה לשווא. מה יקרה אם חלילה תיכשלו? כל הקורבנות היו סתם, לחינם, ללא מטרה, ללא תועלת. לכן, כדי שחלילה לא נגיע למצב הנורא הזה המשיכו בדרככם ביתר מרץ, תשחטו ככל יכולתכם, וכך תנצחו ותוכלו לאמר בשמחה: הקורבנות והסבל לא היו לשווא. אל תאמרו נואש, הציבור הישראלי אינו חזק, הוא עוד מעט מתפורר ונכנע. חלק ניכר מן הציבור הישראלי מפגין כושר עמידה מדהים ביכולותו לעמוד תקופה ארוכה עם ידיים מורמות... בנוסף הציבור הנפלא הזה מנהל מסע הסברה מצויין המסביר את צדקת מאבקכם הלגיטימי (הגם שהוא מגנה את הדרך), וגם מנסה לכבול את ידי הצבא שמנסה לפגוע בכם. לכן, אל תאמרו נואש, המשיכו כך, ובקרוב השלום יגיע. אני מאמין באמונה שלמה בביאת השלום, וגם אם יתמהמה בוא יבוא. מי יתן ובקרוב כל פאטמה בהריון תוכל לעבור לבית חולים בלי מחסומים. וכל אחמד חמוד וזעיר יחיה תחת גפנו ותחת תאנתו. הכיבוש יסתיים ונוכל לכתת את חניתותנו לעטים וחרבנו למחברות. וגם היהוד יוכלו לנוח בשלום. על משכבם... השם ינקום דמם. סוף סוף יהיה דו קיום שעימו יכולים אתם לחיות בשלום: אתם תרבצו תחת גפנכם ותחת תאנתכם והיהודים ירבצו מתחת... שנאמר: "ונמר על גדי ירבץ". במהרה בימינו. אמן.