ברכבת בחזרה משם
הדיון על הקולרים הזכיר לי ...
נסענו יחד לחופשה. 7 ימים במקום קסום שאהבנו ובטח עוד נחזור לשם.
עיר החופש , מקום שם תמצא כל מיני כאלה וכאלה , וגם כאלה שעוד לא החליטו ...
מטיילים , נהנים , אוכלים אוכל טוב , מבלים ... עד כאן כמו תיירים רגילים...
באמצע מחליטים לצאת מהמרכז המתויר ולקחת רכבת לפרבר רחוק. סיפרו לנו שיש שם מישהו שמייצר דברי בדסמ , אז חייבים לבקר אותו , לא?
אני מודה שהיו לי פרפרים בבטן. להפגש עם אנשי בדסמ רחוקים מארץ אחרת , כאלה שמרגישים חופשי , כאלה שרק קוראים עליהם באתרים מחו"ל וחושבים שאין כאלה במציאות. קצת מפחיד , קצת מרגש. לא?
מגיעים לפרבר , מחפשים את הכתובת , קצת מתברברים אבל מגיעים בסוף.
בית מקומי עם חצר פנימית שנכנסים אליה ומגיעים לגרם מדרגות.
הוא גר בקומה העליונה , איש ענק (סוג של האגריד כזה) עם כפות רגלים וכפות ידיים ענקיות , וטון שאין ספק בו ושמצמית אותי למקום.
השפחה שלו שמסתובבת בבית עם קולר ממהרת להציע לנו לשתות. המראה שלה עם הקולר מצמית אותי יותר.
מסיירים בבית שלו , חדר משחקים ענק עם מזרנים על הרצפה וקיר מקושט בשוטים.
אני שתמיד מקשקשת בהתרגשות , משום מה מאבדת את יכולת הדיבור ועונה בכן ולא מינימליים.
המאסטר מוקסם מבול וויפ ויוצאים לחצר כדי לבחון אותו. באופן אוטומטי אני עומדת שם לשרותו מופתעת מעצמת הכאב , משמיעה קצת קולות מחאה
כשהשולט הזר רועם בקול באנגלית רצוצה " זה בדסמ , לא סידור פרחים" ... או משהו כזה , בחיי לא ממש הייתי מרוכזת כי כבר עופפתי שם רחוק.
יורדים לקומת הקרקע שם יש חנות מלאת כל טוב ומחליטים לפנק את עצמנו במשהו.
אני משוטטת בין המדפים מוקסמת מכל הצעצועים והאביזרים , והוא בוחר קולר .
רצועת עור עדינה שחורה שאליה מחובר כדור מתכת קטנטן.
עדין , מרומז , לא יותר מדי , וממש ממש בדיוק.
מודדים על הצואר שלי וחוזרים לתחנת הרכבת.
יושבים ברכבת בחזרה למרכז ולציביליזציה , מסתכלת ימינה ושמאלה ורואה את כל המקומיים
אחד עם שיער ירוק השניה עם עגיל בלחי , עוד זוג לסביות מתנשקות , זוג הומואים הולכים יד ביד
ולרגע נחה עלי תחושת החופש ...
מוציאה את הקולר ומניחה על הצואר , זוקפת ראש והחיוך מתרחב באושר וגאווה.
הדיון על הקולרים הזכיר לי ...
נסענו יחד לחופשה. 7 ימים במקום קסום שאהבנו ובטח עוד נחזור לשם.
עיר החופש , מקום שם תמצא כל מיני כאלה וכאלה , וגם כאלה שעוד לא החליטו ...
מטיילים , נהנים , אוכלים אוכל טוב , מבלים ... עד כאן כמו תיירים רגילים...
באמצע מחליטים לצאת מהמרכז המתויר ולקחת רכבת לפרבר רחוק. סיפרו לנו שיש שם מישהו שמייצר דברי בדסמ , אז חייבים לבקר אותו , לא?
אני מודה שהיו לי פרפרים בבטן. להפגש עם אנשי בדסמ רחוקים מארץ אחרת , כאלה שמרגישים חופשי , כאלה שרק קוראים עליהם באתרים מחו"ל וחושבים שאין כאלה במציאות. קצת מפחיד , קצת מרגש. לא?
מגיעים לפרבר , מחפשים את הכתובת , קצת מתברברים אבל מגיעים בסוף.
בית מקומי עם חצר פנימית שנכנסים אליה ומגיעים לגרם מדרגות.
הוא גר בקומה העליונה , איש ענק (סוג של האגריד כזה) עם כפות רגלים וכפות ידיים ענקיות , וטון שאין ספק בו ושמצמית אותי למקום.
השפחה שלו שמסתובבת בבית עם קולר ממהרת להציע לנו לשתות. המראה שלה עם הקולר מצמית אותי יותר.
מסיירים בבית שלו , חדר משחקים ענק עם מזרנים על הרצפה וקיר מקושט בשוטים.
אני שתמיד מקשקשת בהתרגשות , משום מה מאבדת את יכולת הדיבור ועונה בכן ולא מינימליים.
המאסטר מוקסם מבול וויפ ויוצאים לחצר כדי לבחון אותו. באופן אוטומטי אני עומדת שם לשרותו מופתעת מעצמת הכאב , משמיעה קצת קולות מחאה
כשהשולט הזר רועם בקול באנגלית רצוצה " זה בדסמ , לא סידור פרחים" ... או משהו כזה , בחיי לא ממש הייתי מרוכזת כי כבר עופפתי שם רחוק.
יורדים לקומת הקרקע שם יש חנות מלאת כל טוב ומחליטים לפנק את עצמנו במשהו.
אני משוטטת בין המדפים מוקסמת מכל הצעצועים והאביזרים , והוא בוחר קולר .
רצועת עור עדינה שחורה שאליה מחובר כדור מתכת קטנטן.
עדין , מרומז , לא יותר מדי , וממש ממש בדיוק.
מודדים על הצואר שלי וחוזרים לתחנת הרכבת.
יושבים ברכבת בחזרה למרכז ולציביליזציה , מסתכלת ימינה ושמאלה ורואה את כל המקומיים
אחד עם שיער ירוק השניה עם עגיל בלחי , עוד זוג לסביות מתנשקות , זוג הומואים הולכים יד ביד
ולרגע נחה עלי תחושת החופש ...
מוציאה את הקולר ומניחה על הצואר , זוקפת ראש והחיוך מתרחב באושר וגאווה.
