בריכת קליאופטרה
הקייץ עמד להסתיים. או במילים מסופרתות – שלהיי קייץ היו אז. ארנון היה נרגן. מעצבן ובלתי נסבל. הרגילה היתה מעבר לשלהיהה. או במילים פשוטות כמעט וניסתיימה. עיקר נירגנותו היתה עקרות הרגילה. ולו חצי תאוותו אף לא היתה בידו. במילים פשוטת – ללא זיון. שבוע סמוך לתחילת הרגילה נפרדה ממנו חברתו זה שנה - הילה. עוד היו מכתבים בשנות השבעים, תקשורת מושהית שיש ניתארכה לשבוע בין דף שורות למשנהו. מעטפה מאועה יש היתה מגיעה, מוכתמת, נושאת חותם דרכים ומרחק בין נקודות מחבורות לאין סופ שכמותן. מישוב עוטה ירק "שם" ומישם לנקודות מגוז נדוחות, בדרכי עפר ואבק באי שם, וקומנדאקר קיטע, מקורטע ונחבט. בין מיטלטליו גם ניסתרבל צרור מעוך. דואר לפלוגה בסידרה, אחד בהם מוען לסגן משנה א. דגן. והוא הוא מיודעינו, ארנון. הו, עד כמה הכיר כתב היד המוקפד. המסוגנן. פורש לפינה שאיננה אלא שולי מאהל, ממהר לפתוח מעטפה, ושלא כתמול ולפנות, נתכרכמו פניו בקריאה. יכל הייתי לקצר ולכתוב – היה הוא מכתב פרדה, או בשמו של שיר לועזי בן תקופה – מכתב דיר ג'ון.
הנה לבסוף, עולה בידי לשרבט פתיחה. חשבתי תחילה להשחירה ממש. להשימה שם -"פנטזיה נואר", ואני מתוודה, גם רציתי בכך.. הפורום לאחרונה סכריני כל כך...
מרבית עשרת הימים לחופשה המוכפלת עשה ארנון שוב.. בדרכים. בטרמפים. ביקור חברים. מוצאם חובקים את חברותיהם הנאוות, והוא מיתכנס בעצמו ומיתנרגן ומזעיף. וקם ועוזב. ושוב הן לפניו... ומאחוריו. דרכים. דרכים מיתכנסות באופק נרחק, במילים כשופות משפת הציור – במגוז.. אי שם בפעם הראשונה שלי בפורום אספתו אשה במכוניתה, כמדומני נעה היה שמה. לא היתה כמותה בזו העכשווית. היה יום שני כשהגיע הביתה, למחרותיים, רביעי, כבר היתה הרגילה ולא היתה. בכל אותה עת, כמעט שמונה ימים לא התקשר לאימו ולו שיחה אחת. אסנת שמרה את מרירותה בקירבה, מנחשת באינטואציה את העובר אליו ומבינה שאל לה להכביר מילים. כפי שאולי יכולה הייתה בערב הראשון. הוא נכנס מיוזע. כן.. האיפור... כלומר – מאובק, וסחט במאמץ מילת שלום חמוצה. אסנת נתקרבה לחבק את בנה, ארנון ניסתרב והמהיר שתי מילים – מה נשמע. הילה לא התקשרה, אמרה, והכמינה שאלה. מי? שאח ארנון, וניפנה פנימה מנוכר.
דומני השגתי המטרה. פתיחה קודרת . עגמומית. ומה לה ולפורום פנטזיות לכל הרוחות... והן לא נרמז ולו צילו של מין סקס, או זיון?
הו כן.. יתכן.. אם... אם אמשיך
הקייץ עמד להסתיים. או במילים מסופרתות – שלהיי קייץ היו אז. ארנון היה נרגן. מעצבן ובלתי נסבל. הרגילה היתה מעבר לשלהיהה. או במילים פשוטות כמעט וניסתיימה. עיקר נירגנותו היתה עקרות הרגילה. ולו חצי תאוותו אף לא היתה בידו. במילים פשוטת – ללא זיון. שבוע סמוך לתחילת הרגילה נפרדה ממנו חברתו זה שנה - הילה. עוד היו מכתבים בשנות השבעים, תקשורת מושהית שיש ניתארכה לשבוע בין דף שורות למשנהו. מעטפה מאועה יש היתה מגיעה, מוכתמת, נושאת חותם דרכים ומרחק בין נקודות מחבורות לאין סופ שכמותן. מישוב עוטה ירק "שם" ומישם לנקודות מגוז נדוחות, בדרכי עפר ואבק באי שם, וקומנדאקר קיטע, מקורטע ונחבט. בין מיטלטליו גם ניסתרבל צרור מעוך. דואר לפלוגה בסידרה, אחד בהם מוען לסגן משנה א. דגן. והוא הוא מיודעינו, ארנון. הו, עד כמה הכיר כתב היד המוקפד. המסוגנן. פורש לפינה שאיננה אלא שולי מאהל, ממהר לפתוח מעטפה, ושלא כתמול ולפנות, נתכרכמו פניו בקריאה. יכל הייתי לקצר ולכתוב – היה הוא מכתב פרדה, או בשמו של שיר לועזי בן תקופה – מכתב דיר ג'ון.
