מילים כדי לומר זאת
New member
בריחה ובחירה
היי לכם איני יודעת אם זהו המקום הנכון שאכתוב את דבריי...אך פגשתי בפורום זה והתאהבתי ברעיון ובגישה שעומדים מאחוריו. עוד מעט ימלאו לי 19 שנים. אחרי שנים של דיכאונות ומשברים קשים מאוד בחיים הצלחתי, בעזרת אנשים יקרים סביבי, להתרומם. התחלתי שנת מכינה קדם צבאית וחשבתי שאני במסלול הנכון להבראה, אך תוך פרק זמן קצר מאוד הבנתי שלא כך, שיש בי עוד הרבה עבודה עצמית עד שאוכל להיות על קרקע בטוחה ולהרפות את השמירה המתמדת על מצבי הנפשי. במכינה היו (יש..) רגעים טובים פה ושם, ואני מאוד אוהבת את ההתנדבות, אך החלק הגדול והמשמעותי יותר, שאלו החיים בתוך קומונה אינטנסיבית ותובענית שדורשת ממך מידת מחויבות גבוהה מאוד, מקשה עליי מאוד את החיים. שכן, אני פרט שמאוד חשובה לו האינדודואליות שלו בחיים. בנוסף, עברו 4 חודשים ולא נוצרו קשרים משמעותיים ביני לבין אנשים בקבוצה. אני מודעת לכך שהדברים נוצרו מסיבות שלי-יש לי קושי גדול ביצירת קשרים עם אנשים (סיטואציה שהתחזקה מאוד רק במכינה, שכן מהתיכון יש לי קשרים רבים ומשמעותיים) שכן אני תמיד נותנת פרשנויות (לרוב שגויות ושליליות) לכל דבר קטן-מבט, תנועה, מילה... ומפנה זאת כנגדי ובכך בעצם יוצרת מראש מאיין חומה שכזו, ושכבר כן אני באה ונפתחת וזורמת, אנשים כבר בעצמם לא מראים עניין. בנוסף אני בן אדם מאוד מאוד מאוד רגיש, ומאוד קשוב לצורכי הזולת, ואנשים לא מקבלים זאת בעין יפה ותכונה כזו (ונוספות) לוקחים באופן שלילי. בקיצור, בימים האחרונים חשבתי רבות על עזיבה. לא מתוך מקום של משבר גדול (שהיו הרבה בעבר בתקופה של ה-4 חודשים האחרונים) אלא מתוך מקום של חשיבה ארוכה וממצה שמיציתי את האופציות, והגיע הזמן להמשיך הלאה. הבעיה היא שאני פתאום מרגישה מאוד לא טוב (נפשית, שמשפיעה בנוסף באופן חד על מצבי הפיזי-לא מסוגלת לאכול, כאבים בכל הגוף) ומבולבלת מאוד. ההורים שלי לא מודעים למצב, רק אחד מהאחים שלי וגם זה רק כעת. כל האנשים שדיברתי איתם הם חיצוניים, חלקם שמעו רק בפעם הראשונה על הקשיים שלי והיו בתדהמה שכן היטבתי להסוות זאת בפני כולם מחוץ למכינה. איני יודעת מהי הבחירה הנכונה, והאם אכן יש "נכונה". אני מאוד מפחדת שאבחר במסלול מסוים ובעקבות זאת אסטה מהכיוון חיים שניסיתי לתכנן עבורי, כדי להתרחק מהשנים הקשות, ובכך אחזור לתחתית. בנוסף, אני מאוד מפחדת שאבחר במסלול שיכול לפגוע בי נפשית ובכפועל יוצא לא להפיק את מה שאני כיולה להפיק משנה כזו או מהחיים. כרגע, אני אחרי ימים של הרבה מחשבות ושיחות עם אנשים מאוד יקרים וחשובים לי. כולם תומכים ומנסים רק להראות לי כיווני מחשבה, מלבד זאת הם לא אומרים מה אני צריכה לעשות, ואני מבינה, אך אני לא יודעת איך להגיד את המילה האחרונה. ומלבד זאת, זה אומר שאני מתגייסת עוד חודש מעכשיו, איך אני אסתדר בצבא? ומה יהיה איתי? והאם תמיד אשאר כך (תכונות אופי, אופציה של עשיית דברים והפסקה באמצע, ייתכן שמתוך בריחה, קושי עצום ביצירת קשרים, התמומדדות עם מצבים בחיים ועוד ועוד..)? תודה רבה על ההקשבה, יעל.
היי לכם איני יודעת אם זהו המקום הנכון שאכתוב את דבריי...אך פגשתי בפורום זה והתאהבתי ברעיון ובגישה שעומדים מאחוריו. עוד מעט ימלאו לי 19 שנים. אחרי שנים של דיכאונות ומשברים קשים מאוד בחיים הצלחתי, בעזרת אנשים יקרים סביבי, להתרומם. התחלתי שנת מכינה קדם צבאית וחשבתי שאני במסלול הנכון להבראה, אך תוך פרק זמן קצר מאוד הבנתי שלא כך, שיש בי עוד הרבה עבודה עצמית עד שאוכל להיות על קרקע בטוחה ולהרפות את השמירה המתמדת על מצבי הנפשי. במכינה היו (יש..) רגעים טובים פה ושם, ואני מאוד אוהבת את ההתנדבות, אך החלק הגדול והמשמעותי יותר, שאלו החיים בתוך קומונה אינטנסיבית ותובענית שדורשת ממך מידת מחויבות גבוהה מאוד, מקשה עליי מאוד את החיים. שכן, אני פרט שמאוד חשובה לו האינדודואליות שלו בחיים. בנוסף, עברו 4 חודשים ולא נוצרו קשרים משמעותיים ביני לבין אנשים בקבוצה. אני מודעת לכך שהדברים נוצרו מסיבות שלי-יש לי קושי גדול ביצירת קשרים עם אנשים (סיטואציה שהתחזקה מאוד רק במכינה, שכן מהתיכון יש לי קשרים רבים ומשמעותיים) שכן אני תמיד נותנת פרשנויות (לרוב שגויות ושליליות) לכל דבר קטן-מבט, תנועה, מילה... ומפנה זאת כנגדי ובכך בעצם יוצרת מראש מאיין חומה שכזו, ושכבר כן אני באה ונפתחת וזורמת, אנשים כבר בעצמם לא מראים עניין. בנוסף אני בן אדם מאוד מאוד מאוד רגיש, ומאוד קשוב לצורכי הזולת, ואנשים לא מקבלים זאת בעין יפה ותכונה כזו (ונוספות) לוקחים באופן שלילי. בקיצור, בימים האחרונים חשבתי רבות על עזיבה. לא מתוך מקום של משבר גדול (שהיו הרבה בעבר בתקופה של ה-4 חודשים האחרונים) אלא מתוך מקום של חשיבה ארוכה וממצה שמיציתי את האופציות, והגיע הזמן להמשיך הלאה. הבעיה היא שאני פתאום מרגישה מאוד לא טוב (נפשית, שמשפיעה בנוסף באופן חד על מצבי הפיזי-לא מסוגלת לאכול, כאבים בכל הגוף) ומבולבלת מאוד. ההורים שלי לא מודעים למצב, רק אחד מהאחים שלי וגם זה רק כעת. כל האנשים שדיברתי איתם הם חיצוניים, חלקם שמעו רק בפעם הראשונה על הקשיים שלי והיו בתדהמה שכן היטבתי להסוות זאת בפני כולם מחוץ למכינה. איני יודעת מהי הבחירה הנכונה, והאם אכן יש "נכונה". אני מאוד מפחדת שאבחר במסלול מסוים ובעקבות זאת אסטה מהכיוון חיים שניסיתי לתכנן עבורי, כדי להתרחק מהשנים הקשות, ובכך אחזור לתחתית. בנוסף, אני מאוד מפחדת שאבחר במסלול שיכול לפגוע בי נפשית ובכפועל יוצא לא להפיק את מה שאני כיולה להפיק משנה כזו או מהחיים. כרגע, אני אחרי ימים של הרבה מחשבות ושיחות עם אנשים מאוד יקרים וחשובים לי. כולם תומכים ומנסים רק להראות לי כיווני מחשבה, מלבד זאת הם לא אומרים מה אני צריכה לעשות, ואני מבינה, אך אני לא יודעת איך להגיד את המילה האחרונה. ומלבד זאת, זה אומר שאני מתגייסת עוד חודש מעכשיו, איך אני אסתדר בצבא? ומה יהיה איתי? והאם תמיד אשאר כך (תכונות אופי, אופציה של עשיית דברים והפסקה באמצע, ייתכן שמתוך בריחה, קושי עצום ביצירת קשרים, התמומדדות עם מצבים בחיים ועוד ועוד..)? תודה רבה על ההקשבה, יעל.