אחרי שאלות כאלו, מחובתי להיות "בעל תשובה"...
שלג יקרה, בתגובות הקוטביות שעטו עלי אחר שחשפתי את סיפור חיי נשאלתי לא מעט שאלות. נדמה לי שתגובתך כוללת רבות מהן, והיא מהנוקבות שבהן, לפיכך, אקח את דברייך כפלטפורמה לתשובותי. אקדים לומר שהדברים נכתבים מתוך רוגע וחברמניות, ובלא שמץ של טינה ורוגז. אבקש שברוח זו יקראו הדברים. א. הרשי לי לפקפק בכלל הקובע שאחר כל יגיעה תבוא מציאה, כמו גם באמרת שלמה 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' במובנה הפשוט ובמובנה המחודש על פי פירושו של רש"י בקהלת. ב. כפי שסיפרתי, תודעתי העכשווית וסגנון חיי הם תוצר של תהליך מתמשך שכלל בחובו כמה שלבים. החיפוש אחר אנשי אמת במגזר החרדי היה בזמן שדברתי אמת בלבבי והיה תוכי כברי. (ואכן, כמו שכבר כתבו כאן בצדק, הפוסט בבלוג נכתב בשלבי השתוממות המאמין לנוכח הצביעות הפושה בחלונות הגבוהים). ג. דברייך כי "לא חסרים בעולם החרדי אנשים צדיקים (לפי אמות המידה שלהם כמובן) ישרי דרך ותמימי לב האוהבים את השם באמת ובתמים והעובדים אותו שלא על מנת לקבל פרס", ממש אינם נכונים. חסרים גם חסרים. איני יודע באיזו רמת היכרות את מכירה את ה'צדיקים ישרי דרך ותמימי לב האוהבים את השם באמת ובתמים', אך כנראה אינך מתרועעת עימם ואינך מכירה אותם במעגל הראשון, השני ואף השלישי. איך שרה יהודית? דברים שרואים משם לא (בהכרח) רואים מכאן. ברור לי שישנם כאלה, אך רובם המוחלט של אלה אינם מצליחים להעפיל ולהתברג במקומם הנכון והראוי כמצביאים ומובילי צבאות ה'. על אלה דווה ליבי וגעשו רעיוני. איך יתכן שבורא עולם ישאיר את עמו כצאן בלי רועה אמיתי ויזניח את בני עדתו הנאמנים בידי דוברי שקר ואנשי רמיה? אז נכון שחז"לנו ביטחו את עצמם מפני שאלה זו באמרם כי העוה"ז הוא עולם השקר, ושבימות המשיח יהיו פני הדור כפני הכלב (בייחוד לפי ביאורו של ר' אלחנן), ובזוהר מובא עוד שבימות המשיח יהיו המנהיגים מהערב רב וביאר הדברי חיים שהכונה לרבנים ומנהיגי היהדות התורנית, אבל למרות כל זאת - איני מקבל זאת. ד. כתבת: "קשה לי לכבד אדם הפורס טלפיו כחזיר - כשר אני". בדרך צחות אתחיל ואומר שאת במצב טוב, כיון שלי קשה לכבד אדם, נקודה. העולם שראיתי הביא אותי לידי קושי רב בנושא זה. ולגופה של טענה: כל חרדי בעל כרחו, האתאיסט בלבבו וחרדי בלבושו ובהנהגתו החיצונית, הרי הוא חסר סימני טהרה ופורס טלפיו כאומר 'כשר אני', ואעפ"כ הוא אינו חזיר. מדוע? כי את החזיר לא מכריחים לנהוג כך, אותנו מכריחים לשקר ולהציג טלפינו. חזיר מי שמכריח את זולתו להתנהג כחזיר... (איני מובל כצאן לטבח?? מה היית מייעצת לי לעשות?? בכנות, מה את היית עושה במקומי??) אמרי נא לי, מה ביני לבינך? את מרמה את ילדייך, ואני מרמה את תלמידי ובני קהלתי. ההבדל הוא בכמות יצירי הרמיה? נו, אסתדר עם הבעיה הכמותית... בנוסף לאמור ובלי לגרוע הימנו, אם מקובלת אימרת הרמב"ם ש'קבל את האמת ממי שאמרה', ישנה הצדקה נוספת למעשי, שהרי איני מלמד אותם אלא את שהם רוצים לשמוע וללמוד. אם אביע בפניהם את דעותי האמיתיות - הם יחפשו מישהו אחר שישמיע להם כרצונם, שלא כילדינו שאנו מכריחים אותם להכנס למערכת שקרית על לא עוול בכפם. כאן המקום להשיב גם על טענתך: "ותזכור עוד דבר, דרך ארץ קדמה לתורה - אל תירק לבאר ששתית ממנה. אתה נהנה כרגע מהפירות של כל אותם דברים המעוררים בך סלידה. אתה מתפרנס מהרבצת תורה, אתה נהנה מהכבוד ומהמעמד החברתי - בזכות השקר שלך, בזכות רמאות, בזכות גניבת דעת הבריות". אם האמור לעיל עדיין אינו מניח את הדעת כלפי טענה זו, אזכיר לך את בעיית הרצוי והמצוי של דייויד יום בספרו מסכת טבע האדם. לדבריו נורמות מוסריות אינן עולות בהכרח בקנה אחד עם הנורמות הראויות, וכפי שמרגלא בפומיה דאינשי - ברומא התנהג כרומאי... טענתך אינה קשורה לעצם ההתנערות מהאמונה הדתית אלא לנושא המחויבות המוסרית. ובכן, השאלה אם המוסר הוא יחסי (כשיטה הרלאטיביסטית) או אבסולוטי, היא שאלה אחרת, גדולה ונכבדה העומדת לעצמה, כשלדעתי ככל שהאדם רחוק ממסגרת חיצונית מחייבת כך תנטה דעתו אחר האסכולה הרלאטיביסטית. אולי זה לא ימצא חן בעיני אי מי, אבל מרגע התנערותי מהדת איני מוצא את עצמי מחוייב לשום מערכת, מוסרית, ערכית, הומאנית וכדו', ואעשה כל מה שלדעתי יביא לי אושר. כפיפות למערכת כלשהי תיווצר רק כשהיא תשתלם לי ותהיה עבורי כדאיית (לכן אכפיף את עצמי למסגרת הנישואין, המשפטית, החברתית וכו' כמידת הצורך). נשמע אנוכי? נכון. בתוך תוכנו, כשנודה בזה, כולנו כאלה. מי אמר שזה לא טוב? ואם יש מי שאמר, למה שאהיה כפוף לאותו אומר? ה. כנגד טענתך על מה שהזכרתי את מאמר חז"ל שלא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם את העריות, אשיב: א. שימי לב שזה הסבר משני ולא ראשוני. ב. לו היית יורדת לחדרי לבבו של גבר נורמטיבי, היית מבינה כי אין לנו ברירה אחרת. היצר שניתן בנו גדול מאיתנו, מכולנו, בכמה מידות. אפילו חז"ל הודו בכך באומרם כי 'יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו'. יעידו כל בני התמותה ממין זכר - הקב"ה לא עוזרם (וכבר הבאתי בין שיטי סיפור חיי מובאות נוספות הקשורות לכאן, דון מינה ואוקי באתרין). יקירתי, איני מאמין באלוהים שמשליך את יצוריו (אגב, גם אברהם לא האמין באלהים השורף את בירתו ומניח לביתו להתכלות, עד שזכה להצצה. אני לא זכיתי...). אגב, שמת לב לכך שמשפחת הפילוסופים והוגי הדעות שהביאו לעולם את האתאיזם, האגנוסטיציזם, ההומניזם ובני משפחתם, היתה פטריארכלית? אפיקורוס, ד'הולבאך, בורנה, שפינוזה, מרקס, פרויד, ראסל, אדאמס ועוד רבים אחרים, כולם נמנים על בני המין הזכרי... (למען האמת, בצדק יטען המשיב כי זהו טיעון דמגוגי, שהרי גם לא שמענו על רופאות, בעלות מלאכה וכדו', וגם בין הוגי הדעות התאיזם לא מצאנו נשים. ללמדנו שלפני מהפכת הפמיניזם לא ניתנה זכות הבעת דעה לאשה בכל במה באשר היא בלא קשר להשקפת עולמה ואמונתה. אכן, עדיין אי אפשר להתעלם מכך שגם אחר המהפכה הפמיניסטית לא בלטו דמויות של פילוסופיות אתאיסטיות לצד פילוסופים לא מעטים שהביעו דעתם באותה תקופה. נדמה לי שראיתי באיזה מקום סקר שמצא שיש יותר חוזרים בשאלה מחוזרות בשאלה. נקודה למחשבה...). ג. כאתאיסטית (נוקשית או רכה) אינך אמורה לרחוש כבוד לאדם נטול אמונה רק אם כפירתו נובעת מטעמים וטיעונים נכונים יותר (כטיעון הנטוריאליסטי, המטריאליסטי, הפסיכולוגי, הפרדוקסאלי וכו' וכו') או נכונים פחות (כטיעון סתירת המדע, בעיית הזמן וכו' או סתם יצריות בהמתית (חזירית...) מסמאת עיניים...), מכח שאלות או רק מחמת תירוצים. אם לדעתך זו הדרך הנכונה, שמחי עבורו שהגיע 'בטעות' אל האמת...