ברווזים בזוגיות פתוחה*

[זמניתשוקה]

מה זה משווה מנסה להיזכר

ובאמת לא זוכרת. יכול להיות שכן. זה היה מן ברור מאליו עבורי שהוא בוגד.
כלומר בגיל 18 כשעברתי לגור עם החבר שלי הוא אמר לי איזה יופי עכשיו יהיה לי חדר להביא בחורות! ורק אז אמרתי לו שאני לא רוצה לדעת מה הוא עושה בזמנו החופשי ושלא יערב אותי כי אמא שלי לא יודעת ואני הבת שלה. אז זה היה כל כך מדובר בינו לביני וכל כך פתוח שיש מצב ששיתפתי את החברות שלי אני פשוט לא זוכרת. עד כדי כך זה היה טריוויאלי.
כאמור אני חושבת שאם עושים את ה"שיחה" לילד אז צריך להציג את התמונה השלמה כולל העובדה שהחברה לא יודעת "לאכול" את הזוגיות הפתוחה ויכולה להתייחס אליה בחשדנות ובחוסר קבלה.

 

[פמיניסטי]

יש לטעמי

קושי סביב הקונספט של "שכשההורים שלמים עם דרך חייהם ולא חוששים לדבר על כך, הילדים יקבלו זאת באופן טבעי"
בעיקר מכיוון שהדבר היחידי שזה מבטיח - זה שההורים שלמים עם השריטות שהם עושים לילדים, וכנראה שאף במודע.
יחד עם זאת, מכיוון שאין ילדים שגדלים בלי שריטות - זה יהיה כנראה סובייקטיבי לבחון האם זה מצדיק

 

[נועזת לרגע]

בשום פנים ואופן לא

לא הייתי רוצה שילדיי ידעו באיזה סוג של זוגיות אני חיה, אם אני בזוגיות פתוחה, או בעד בגידות,או שיש לי מאהב אחת לשבוע, מה זה עניינים של ילדיי בכלל ?
אין שום קשר בין מה חינוך נאור ופתוח ומאפשר, לבין לחשוף אפילו לו במרומז על אורח חיינו כבני זוג, אני חושבת שעברו את כל הגבולות האפשרים בין מה שמאפשרים לילדים לדעת ברמת השיתוף ההורי, אין זה פלא שההורות לא נשארת כאוטוריטה,
&nbsp
הרי הכי נח לבוא ולחשוף אותם ולהפטר מתחושת ה"אשמה" שיש כלפי הילדים,
שוב, סגנון חיים שכזה אינו שכיח ולא מקובל, ומי שיצטרך לשאת בעול של לשמור על הסוד, ולהתגמש וללכת בין הטיפות מול הילדים, הם אך ורק אלו שבחרו לחיות כך! ההורים. אין שום זכות " להפיל" על ילדים מידע או זויות ראיה שכזו בכדי להקל על עצמכם.

 

[liansun]

אין שום אשמה

אלה על עצם שקר, אם קיים.
ולא מפילים כלום על הילד.
ואם ההורים הם בני אותו מין, אז הם מפילים משהו על הילד, הם צריכים להרגיש אשמה?
ואם יש הורה חולה במחלה קשה, אז הוא צריך להרגיש אשמה על כך שהוא חולה?

 

[liansun]

ולא שאני משווה

זוגיות פתוחה כמחלה,
אלא מתייחסת לכך, שיש מציאות מסויימת, ואין צורך להרגיש אשמה על מה שאנחנו

 

[מאושרת בדרכי]

זה לא עניין של אשמה

העניין הוא
האם את חושבת על טובת הילד
או על טובת הצורך שלך שהילד ידע
וזה הבדל מהותי בגישות

 

[זמניתשוקה]

אני חושבת שלילדים רגילים לצורך העניין

זו גם טובת המשפחה וגם טובתם. גם כי הם לא צריכים להרגיש שמסתירים מהם משהו ולדמיין דברים מפחידים. גם כי הם נחשפים לערכים שבעיני הם חיוביים של חופש ומתן חופש לאחר ולכך שאפשר לאהוב יותר מאחת או אחד. המסרים הרגילים הרי לא מאפשרים את זה ויותר מדי אנשים מרגישים אחר כך בהמשך חייהם דיסוננס ואשמה שהם לא עומדים בציפיות החברתיות והתרבותיות. וממקום שיש להם את כל הידע ואת כל האפשרויות פרוסות שיבחרו לבד את מה שנכון ומתאים להם. הילדים יכולים בעצמם להחליט אם הם מספרים לחברים או לא.
מכל מקום לעשות על זה שיחה של ממש אני לא מתכוונת כשהילדים עוד קטנים אלא בגיל מבוגר יותר. אבל א. אנחנו לא מסתירים. כשאני יוצאת בערב עם חבר אם שואלים אני אומרת עם חבר. אגב, לא רואה בזה בעיה בכלל. כלומר יש לי גם ידידים וזה נראה לי נורמלי גם במערכת יחסים מונוגמית לצאת עם חבר ממין זכר. כששואלים אותי אני לא מתחמקת כאמור אבל גם לא מנדבת מידע מעבר לנשאל. אם הייתי חיה את חיי הגמד מן הסתם הייתי מספרת בצורה יותר פתוחה מהתחלה כי זה מתחייב מאורך החיים עצמו. אבל כמי שחיה כביכול בזוגיות נורמטיבית אני חושבת שזה נכון פשוט לחיות את זה ולא לדבר על זה גלויות או לנהל שיחה בנושא כל עוד הם קטנים. אולי אני טועה כמובן. זה אחד הנושאים שהכי לא פתורים אצלי עדיין. יש לי משנה סדורה לגבי הרבה דברים אבל לא לגבי זה.
הדבר היחיד שבאמת מטריד אותי בהקשר הזה באופן מסוים הוא היחס של החברה וההתמודדות שלהם עם החריגות של המשפחה. אם נמשיך את הקו הקודם זה כמו להודות שאתה מצביע מרץ כשאתה חי בהתנחלות. אין לי שום קושי עם העובדה עצמה אלא עם הסביבה שמסביב. לי כאדם בוגר קל יחסית להתמודד עם החברה ואני לא מסתירה. להם אולי זה יהיה פחות טריוויאלי.

 

[מאושרת בדרכי]

עם רוב הדברים שכתבת כאן אני מסכימה

וכך גם אני מתנהלת
כשהיה לי חבר ויצאתי אתו אז הגדולה שלי ידעה
הקטנים שלי לא. הם רק בני תשע..מיותר לפי תפישת עולמנו (האבא שלהם ואני)

והנקודה העקרונית היא בהחלט יחס החברה בה אנו חיים
יש לנו כמשפחה התמודדות לא פשוטה עם שונות וקושי בתקשורת חברתית
ככה זה שיש לך ילד על הפסקטרום האוטיסטי
אני בוחרת את המלחמות שלי ..יש לי מלאי מוגבל של אנרגיה

 

[liansun]

מכוון

שברור לי שהילדים מרגישים,
אז אני חושבת שזה לטובתם לקבל הסבר אמיתי, ולא להשאיר את התחושות שלהם בערפל.
בכללי, אני מסכימה איתך שצריך לעשות את הבירור הזה עם עצמנו, לגבי כל החלטה שמקבלים בחיים.
אם זה אנחנו מול הילדים או מול הבן זוג, או כל צד אחר

 

[מאושרת בדרכי]

למה את חושבת שהילדים חשים בערפל?

אולי הם חשים בערפל אם יש מתח בבית
אם יש רגשות מתפרצים ולא מאוזנים בין ההורים
אבל אם בבית הכל תקין
ויש נינוחות ונעימות
למה שיחושו בערפל שכזה?

 

[liansun]

אבל בכל בית

יש לפעמים מתחים, או כעסים, או עצבות
זה נורמלי לחלוטין ( עד מינון מסויים).
וכשאבא ואמא מדברים, ואז משתתקים כשפתאום הילד מגיע.... אז יש סוד.
ואם אבא או אמא מתרגשים לפני פגישה.....אז זה מורגש.
וכשאבא או אמא כועסים או מקנאים , אז גם זה מורגש.
גם אם הכל נעשה בשקט.
לפעמים השתיקה רועמת

 

[liansun]

ילדים מרגישים הכל

וכשהם לא יודעים מה הסיבה למה שקורה, אז הם בערפל.
פעם אחת הלכתי לאיזה מקום עם הבת שלי,
וחייכתי לי חיוך כזה מתרגש,
והיא ישר ידעה כל מה שעבר לי בראש באותו רגע.
בלי מילה שנאמרה.
אז לא חייב מתח ורגשות מתפרצים כדי ליצור ערפל

 

[מאושרת בדרכי]

אני רואה זאת אחרת ממך

אני לא חושבת שאני חייבת הסבר לילדים שלי
על כל קשת הרגשות והתחושות שחלים בי
אלו הם דברים פרטיים שלי ואני אחליט אם מתאים לי לשתף אותם או לא
בדיוק כמו שאני אכבד את הפרטיות של ילדי ולא אחטט להם בדברים ואתן להם את המרחב האישי לו הם זקוקים

ומה שהכי חשוב כאן בכל הדיון הזה
שתהיה הסכמה בין בני הזוג
משמע ביני לבין האיש אתו אני חולקת את חיי
ולשמחתי אנחנו חושבים אותו הדבר בעניין

 

[liansun]

בוודאי

שאין צורך לשתף את הילדים בכל מה שאת מרגישה .
אבל אם מה שהם מרגישים מעורר בהם דאגה או פחד....
אני חושבת שכדאי לתת להם הסבר שהוא לא שקר.

 

[מאושרת בדרכי]

דאגה ופחד

אינם קשורים לשקר או אמת
ממתי האמת מרגיעה פחדים ודאגות?
לפעמים האמת עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה

אני בעד לעגל פינות
כשזה מגיע לנושאים כה רגישים
ואני עומדת מול הילדים שלי וחושבת לא רק על האמת או השקר
ממתי אמת ושקר הם הערכים היחידים שחשובים כאן?
ואם אני רוצה להגן על ילדי וחלק מתכנית ההגנה הזאת הנה לא לחשוף אותם להתמודדויות קשות מנשוא
מה אז? האם האמת היא הכי חשובה בסיפור הזה?

 

[liansun]

כאשר יש אי ודאות

אז מתעוררת חרדה.
סתם לדוגמה....
אם אמא מאוד כואבת ובוכה , והילד רואה זאת,
אז הוא יכול לחשוב שאולי מישהו מת, אולי מישהו חולה, אולי אפילו הוא יכול להאשים את עצמו, אולי מליון מחשבות.
כאשר יודעים מה קורא, מקבלים הסבר, אז יותר קל להתמודד.
אז כן, זה קשור לפחד ודאגה.
והעניין פה שהכי חשוב זה לא האמת והשקר, אלא איך ההסתרה משפיעה על הילד.

 

[liansun]

התכוונתי.... מה קורה

 

[זמניתשוקה]

מסכימה לגמרי

 

[מאושרת בדרכי]

אז אני בעד הסתרה

כי הנפש של הילדים שלי יותר חשובה
כי גם אנחנו כמבוגרים מסתירים דברים לפעמים
כדי למנוע סבל וקושי גם מאנשים היקרים לנו
כל הדוגמאות שלך כל כך קיצוניות

אולי..ילדים שואלים הרבה שאלות ויש להם דמיון מפותח
ככה זה ילדים
אף אחד לא יודע באמת איך זה משפיע
לכן האחריות שלנו כהורים היא לקבוע לילדים הפרטיים שלנו מה נכון ומה לא
אז אני לקחתי אחריות ובחרתי להסתיר מהם את האמת הזאת
ואין לילדים שלי שום חרדות בעניין תודה לאל
גם כשאני בוכה ועצובה
אני לא מתפרקת ליד הילדים שלי
אני אוספת את עצמי ודוחה את ההתפרקות לשעות אחרות
את תקראי לזה הסתרה
אני קוראת לזה לקיחת אחריות והתמודדות בוגרת

 

[liansun]

זה בסדר גמור

אין לי שום בעיה עם הדרך שאת בוחרת.
בוחרת לך ולילדייך.
אבל זה שמישהו בוחר אחרת, לא אומר שאינו רואה את נפש ילדו כדבר החשוב ביותר
ואינו אומר שלא נוהג באחריות.
והדוגמאות שלי כלל לא קיצוניות לדעתי.
מוות וחולי הם לא דבר נדיר, ורגשות אשמה שילד מפתח כתגובה למה שעובר על הוריו , הן שכיחות ביותר.
וזה בסדר שתחשבי אחרת.
וכשאני מביעה את דעתי בעניין ההסתרה או הבחירה אם לשתף את הילדים או לא,
אני מדברת על העניין באופן כללי ועל נקודת ראייתי בלבד.