ברגישות ובנחישות
(נכתב ע"י נועה אריאל.) הוא נכנס לבית הראשון שלו. החצר יפה, מטופחת. "באמת הפכו את החולות האלה לגן פורח", הוא חושב לעצמו. הוא עומד מול הדלת, והשם מכה פתאום כמו אגרוף חזק בקרקעית הבטן. גזית, גזית, הוא זוכר את השם הזה, מי לא זוכר. בעצם, יש בטח הרבה שלא זוכרים, אבל הוא כן, ההורים שלה הרי גרים בישוב שלו, שני בתים מעל הבית של הוריו. אף פעם לא היה לו קשר ישיר איתה, כי למרות ששניהם בני אותו ישוב , היא כמעט 10 שנים מעליו. אבל לשבעה של הבן שלה שנרצח – הוא הגיע. בטח, בכל אופן הם בני אותו ישוב. הוא עומד ואינו מצליח לזוז. אבל הוא יודע, הוא שמע את זה בסדרת החינוך, והוא הפנים את זה, שדורות-דורות של יהודים שנרצחו ציפו שיהיה לנו צבא, והוא חלק ממנו, והוא לא יהרוס את צה"ל. הוא נושם נשימה ארוכה ודופק. האמת, שלא ציפה שיפתחו לו את הדלת. אבל הדלת נפתחת. בעלה עומד בדלת, לבוש מכנסיים קצרים וציצית על הגופיה. הבטן שלו שוב מתכווצת. הוא נכנס לבית של מישהו, לחיים של מישהו כדי להחריב אותם. אבל הוא מוכן לרגע הזה, הוא שמע הרבה דברי עידוד והסברים מאנשים חכמים, יש לו את הכח. הוא יודע שתפקידו להיות רגיש ולחבק. מר גזית – הוא אומר – אתה יודע שצריך לעזוב עכשיו, "לא". מר גזית, זה קשה גם כך, גם לי ובטח לך, אתה יודע שאין ברירה, זו היתה ההחלטה ולא אתה ולא אני נשנה אותה. אני מבין את הראש שלך אבל מה זה יעזור אם זה יהיה בכח? אני לא יכול ללכת, אומר לו בנצי גזית, זה החיים שלנו פה, וגם המת שלנו פה. אני לא יכול ללכת, אתה לא יכול לעשות לנו את זה. אין לך שום זכות לעשות לנו את זה. ואז זה מתחיל מהסלון, הצליל הזה גורם לו להביט, על הספה יושבת יעל. הוא מסתכל עליה וממש לא מזהה, הוא נזכר שבשבעה חשש להכנס – "איך נראית אשה שרצחו לה את הילד?" חשב לעצמו. כשהעז להיכנס הופתע שהיא נראית כמו שזכר אותה בערך. עכשיו היא נראית אחרת. נורא. מיבבת, יבבה ארוכה. כמו בעל חיים שמקונן. הילדים שלה איתה, התאומות בנות חמש, יש ילד בן כמעט שלוש, עוד עם קוקו, ותינוק שמתעורר מהבכי של אמא ומצטרף. אלישיב היה אמור להיות היום בן שבע וחצי בערך. הוא מנסה להיות חזק. הוא יודע שיש עוד חמשה חיילים איתו, ובסימן החולשה הראשון שלו – הם יוצאים מהבית בלי לעשות כלום. אסור שזה יקרה. עיני כל הדורות של העם היהודי נשואות אליו – יצליח או לא להתגבר על רגשותיו, על הנטיה הטבעית שלו, על השכל הפשוט, ולהתחבר למכלול השיקולים ולמציאות הישראלית המורכבת, ולעשות את מה שנדרש ממנו. הוא נזכר בדברים המרוממים והנשגבים ששמע מכל מיני אנשי רוח שהביאו בסדרת החינוך. הוא מושיט יד ואוחז בזרועו של בנצי. לחיצה עדינה אבל תקיפה. "בוא אחי" הוא אומר, ומחבק את כתפו. "לא". בנצי משתחרר מאחיזתו ורץ לחדר הילדים. הוא נאחז בספריה של ילד בכיתה א' – ואומר "לא. לא. אל תוציא אותי מפה, החיים שלנו פה, המתים שלנו פה". הוא, בדמעות בעניו, משחרר את אצבעותיו של בנצי הלופתות את מכתבת בנו המת אחת אחת. ואז, ספק גורר ספק תומך את בנצי השבור וממרר בבכי הוא מושך אותו החוצה, אל הרכב הצה"לי הממתין לו, בעוד הילדים מוצאים החוצה בוכים ומבוהלים ע"י שאר החיילים, ומאחור הוא עוד שומע את יעל מייבבת כחיה פצועה מעל גופות גוריה. הוא יודע שהחיילות בפנים, הן כבר יוציאו אותה. הוא נושם עמוק, מוחה את הדמעות ועובר לבית הבא. מקובסקי. זה מה שכתוב על הדלת. טוב, לפחות זה לא מצלצל מוכר. הוא דופק בדלת שוב. יש איתו רק שלושה חיילים, שניים אחרים נשברו. הוא לא יודע מה יעשה אם תהיה התנגדות, אולי יש פה ילדים גדולים בני נוער, איך יסתדר? הלב שלו נשבר, אבל לא יכול להיות שכל המפקדים והאנשים החכמים ששמע, כולם טועים. לכן, בלב נשבר, הוא משנס מתנים ונכנס. הוא חוטף הלם, לזה לא ציפה. ליד השולחן זוג קשישים, באמצע ארוחת הבוקר שלהם. הריח של הקפה עושה לו רע פתאום… אבל, אין לו זמן להתעכב, הוא יודע מה הוא עושה פה. ברגישות, בעדינות, כמו שהתפקיד הקשה מחייב אותו, הוא פונה לזקן: "סבא, הגיע הזמן לצאת". הסבא לא עונה, וגם הסבתא לא. קשה להם להתעלם, הם רגילים להזמין את כל מי שנכנס לשבת, לשתות אתם, בטח חיילים, אבל היום לא, הזקן לועס את הלחמניה שלו בשתיקה והזקנה שואלת אותו: "רוצה עוד חלב בקפה?" הדמעות שלה זולגות על הלחיים בלי הפסקה. הוא עומד שם נבוך, מפחד להסתכל עליהם, מפחד להסתכל על החיילים שלו. "סבא, הוא מכחכח שוב בגרונו, אתה צריך להתפנות. זאת החלטת ממשלה. אתה מבין, זה קשה לי מאד". "אם זה קשה לך אז תלך מפה" אומר הזקן. "אני מבקש, אני לא רוצה לעשות את זה בכח", הוא אומר. "אז תלך, תלך מפה." "אין לי ברירה , זה פקודות שקבלתי מהצבא שלנו." "גם אצל היטלר היו פקודות" יורה הזקן. "די זליג די" היא אומרת, והדמעות ממשיכות לרדת. "כבר גרשו אותי פעם אחת, נכון, הם לא היו נחמדים כמוך, וגם לא התכוונו שאצא מזה בחיים, אבל גירוש זה גירוש ואתה מגרש אותי. לא מפנה, מ-ג-רש". עכשיו הזקן כבר על הרגלים. הוא רותח, העורק הימני שלו בולט והוא פועם. "די, זליג, די", אומרת הזקנה, "אתה לא בריא". הדמעות ממשיכות לזלוג מעיניה. היא פונה לחיילים ואומרת "לכו מפה". מושון, דוקא חניך מצטיין, שיודע שקורס הקצינים מחכה רק למי שלא יסרב, אומר "אני הולך", הוא נשאר רק עם שני חיילים. אין לו ברירה, זליג זקן, הוא פשוט יחבק אותו חזק החוצה. הוא נגש אליו ומחבק אותו. זליג בוכה, זה קשה. זה קורע לו את הלב, אבל ברגע שהזקן מתחיל לבכות הוא מבין שהוא ניצח. הוא מנסה לכוון אותו אל הדלת אבל זליג מסרב.
(נכתב ע"י נועה אריאל.) הוא נכנס לבית הראשון שלו. החצר יפה, מטופחת. "באמת הפכו את החולות האלה לגן פורח", הוא חושב לעצמו. הוא עומד מול הדלת, והשם מכה פתאום כמו אגרוף חזק בקרקעית הבטן. גזית, גזית, הוא זוכר את השם הזה, מי לא זוכר. בעצם, יש בטח הרבה שלא זוכרים, אבל הוא כן, ההורים שלה הרי גרים בישוב שלו, שני בתים מעל הבית של הוריו. אף פעם לא היה לו קשר ישיר איתה, כי למרות ששניהם בני אותו ישוב , היא כמעט 10 שנים מעליו. אבל לשבעה של הבן שלה שנרצח – הוא הגיע. בטח, בכל אופן הם בני אותו ישוב. הוא עומד ואינו מצליח לזוז. אבל הוא יודע, הוא שמע את זה בסדרת החינוך, והוא הפנים את זה, שדורות-דורות של יהודים שנרצחו ציפו שיהיה לנו צבא, והוא חלק ממנו, והוא לא יהרוס את צה"ל. הוא נושם נשימה ארוכה ודופק. האמת, שלא ציפה שיפתחו לו את הדלת. אבל הדלת נפתחת. בעלה עומד בדלת, לבוש מכנסיים קצרים וציצית על הגופיה. הבטן שלו שוב מתכווצת. הוא נכנס לבית של מישהו, לחיים של מישהו כדי להחריב אותם. אבל הוא מוכן לרגע הזה, הוא שמע הרבה דברי עידוד והסברים מאנשים חכמים, יש לו את הכח. הוא יודע שתפקידו להיות רגיש ולחבק. מר גזית – הוא אומר – אתה יודע שצריך לעזוב עכשיו, "לא". מר גזית, זה קשה גם כך, גם לי ובטח לך, אתה יודע שאין ברירה, זו היתה ההחלטה ולא אתה ולא אני נשנה אותה. אני מבין את הראש שלך אבל מה זה יעזור אם זה יהיה בכח? אני לא יכול ללכת, אומר לו בנצי גזית, זה החיים שלנו פה, וגם המת שלנו פה. אני לא יכול ללכת, אתה לא יכול לעשות לנו את זה. אין לך שום זכות לעשות לנו את זה. ואז זה מתחיל מהסלון, הצליל הזה גורם לו להביט, על הספה יושבת יעל. הוא מסתכל עליה וממש לא מזהה, הוא נזכר שבשבעה חשש להכנס – "איך נראית אשה שרצחו לה את הילד?" חשב לעצמו. כשהעז להיכנס הופתע שהיא נראית כמו שזכר אותה בערך. עכשיו היא נראית אחרת. נורא. מיבבת, יבבה ארוכה. כמו בעל חיים שמקונן. הילדים שלה איתה, התאומות בנות חמש, יש ילד בן כמעט שלוש, עוד עם קוקו, ותינוק שמתעורר מהבכי של אמא ומצטרף. אלישיב היה אמור להיות היום בן שבע וחצי בערך. הוא מנסה להיות חזק. הוא יודע שיש עוד חמשה חיילים איתו, ובסימן החולשה הראשון שלו – הם יוצאים מהבית בלי לעשות כלום. אסור שזה יקרה. עיני כל הדורות של העם היהודי נשואות אליו – יצליח או לא להתגבר על רגשותיו, על הנטיה הטבעית שלו, על השכל הפשוט, ולהתחבר למכלול השיקולים ולמציאות הישראלית המורכבת, ולעשות את מה שנדרש ממנו. הוא נזכר בדברים המרוממים והנשגבים ששמע מכל מיני אנשי רוח שהביאו בסדרת החינוך. הוא מושיט יד ואוחז בזרועו של בנצי. לחיצה עדינה אבל תקיפה. "בוא אחי" הוא אומר, ומחבק את כתפו. "לא". בנצי משתחרר מאחיזתו ורץ לחדר הילדים. הוא נאחז בספריה של ילד בכיתה א' – ואומר "לא. לא. אל תוציא אותי מפה, החיים שלנו פה, המתים שלנו פה". הוא, בדמעות בעניו, משחרר את אצבעותיו של בנצי הלופתות את מכתבת בנו המת אחת אחת. ואז, ספק גורר ספק תומך את בנצי השבור וממרר בבכי הוא מושך אותו החוצה, אל הרכב הצה"לי הממתין לו, בעוד הילדים מוצאים החוצה בוכים ומבוהלים ע"י שאר החיילים, ומאחור הוא עוד שומע את יעל מייבבת כחיה פצועה מעל גופות גוריה. הוא יודע שהחיילות בפנים, הן כבר יוציאו אותה. הוא נושם עמוק, מוחה את הדמעות ועובר לבית הבא. מקובסקי. זה מה שכתוב על הדלת. טוב, לפחות זה לא מצלצל מוכר. הוא דופק בדלת שוב. יש איתו רק שלושה חיילים, שניים אחרים נשברו. הוא לא יודע מה יעשה אם תהיה התנגדות, אולי יש פה ילדים גדולים בני נוער, איך יסתדר? הלב שלו נשבר, אבל לא יכול להיות שכל המפקדים והאנשים החכמים ששמע, כולם טועים. לכן, בלב נשבר, הוא משנס מתנים ונכנס. הוא חוטף הלם, לזה לא ציפה. ליד השולחן זוג קשישים, באמצע ארוחת הבוקר שלהם. הריח של הקפה עושה לו רע פתאום… אבל, אין לו זמן להתעכב, הוא יודע מה הוא עושה פה. ברגישות, בעדינות, כמו שהתפקיד הקשה מחייב אותו, הוא פונה לזקן: "סבא, הגיע הזמן לצאת". הסבא לא עונה, וגם הסבתא לא. קשה להם להתעלם, הם רגילים להזמין את כל מי שנכנס לשבת, לשתות אתם, בטח חיילים, אבל היום לא, הזקן לועס את הלחמניה שלו בשתיקה והזקנה שואלת אותו: "רוצה עוד חלב בקפה?" הדמעות שלה זולגות על הלחיים בלי הפסקה. הוא עומד שם נבוך, מפחד להסתכל עליהם, מפחד להסתכל על החיילים שלו. "סבא, הוא מכחכח שוב בגרונו, אתה צריך להתפנות. זאת החלטת ממשלה. אתה מבין, זה קשה לי מאד". "אם זה קשה לך אז תלך מפה" אומר הזקן. "אני מבקש, אני לא רוצה לעשות את זה בכח", הוא אומר. "אז תלך, תלך מפה." "אין לי ברירה , זה פקודות שקבלתי מהצבא שלנו." "גם אצל היטלר היו פקודות" יורה הזקן. "די זליג די" היא אומרת, והדמעות ממשיכות לרדת. "כבר גרשו אותי פעם אחת, נכון, הם לא היו נחמדים כמוך, וגם לא התכוונו שאצא מזה בחיים, אבל גירוש זה גירוש ואתה מגרש אותי. לא מפנה, מ-ג-רש". עכשיו הזקן כבר על הרגלים. הוא רותח, העורק הימני שלו בולט והוא פועם. "די, זליג, די", אומרת הזקנה, "אתה לא בריא". הדמעות ממשיכות לזלוג מעיניה. היא פונה לחיילים ואומרת "לכו מפה". מושון, דוקא חניך מצטיין, שיודע שקורס הקצינים מחכה רק למי שלא יסרב, אומר "אני הולך", הוא נשאר רק עם שני חיילים. אין לו ברירה, זליג זקן, הוא פשוט יחבק אותו חזק החוצה. הוא נגש אליו ומחבק אותו. זליג בוכה, זה קשה. זה קורע לו את הלב, אבל ברגע שהזקן מתחיל לבכות הוא מבין שהוא ניצח. הוא מנסה לכוון אותו אל הדלת אבל זליג מסרב.