בראשית
יש לי חולשה לרקדנים... גם אני רוקדת את הריקוד שלי... האדמה תחתיי רועדת... והוא איתי... ואין אני... אתם מרגישים את היופי הזה באוויר? לא יודעת, בין כל הכיעור הזה מסביב אני מוצאת יופי. מישהו פעם כתב למישהי, שכל החרא מסביב מוסיף לה כוכבים להילה. מוזר? לא יודעת. לא מוזר לי. אני מוצאת אנרגיות שלא הכרתי. זה מדהים. אני פוגשת עוצמה שלא חשבתי שאני אפגוש, לפחות לא עכשיו, לא כרגע. אני מפחדת. מפחדת לכתוב את המילים האלו. מפחדת לכתוב שטוב לי, ויפה לי ככה. מפחדת ש... זה יעבור. שזה יגמר, כי.. ככה זה תמיד.. לא? ... לא רוצה לפחד. יותר חזקה מזה. ממנו. מהפחד הזה. אני לא מפחדת ממנו. ושומדבר לא יכול להגמר לי. רק אני יכולה. והכל חולף, והמחשבה מבהילה, אבל גם נוצצת לי. התחלתי להעריך תקופות קשות. ודמעות, שלא ידעתי... יווו! יש משהו בעצב. יש משהו שלם. בחוסר?... אולי זה בגלל ששנה חדשה מתחילה. והיתה לי שנה באמת לא כמו שתארתי, מדהימה, מרתקת, מלאת חוויות. למדתי המון, הבנתי המון, ועדיין לא יודעת כלום
אולי זה הדבר הכי גדול שלמדתי. שנה של קסמים, שנה של דמעות שלא יכולתי לפניה, שנה של אהבה, שלא ידעתי שאפשר להגיע אליה, להכנס לתוכה, בכאלה עוצמות. אני משאירה את השנה הזאת מאחוריי, לא יודעת אם סוגרת את הדלת, אבל באמת שנרגשת, כי פתאום אין בי את הצורך להחזיק. נחלש לי הצורך לשמור. שלא יברח... מרגישה קלה יותר, חופשיה. משהו עשה לי כבד בבטן. מחשבות על איך לא לתת לטוב ללכת, איך להשאיר אותו איתי. בי. כתבתי פעם באיזה מקום משפט שקראתי- "איך יודעים כשמגיע מלאך מה עושים לו שהוא ישאר". בום. פתאום מבינה אותו אחרת. וזה בוווווום. לגמרי! הוא מסוג המשפטים, כמו הנסיך הקטן, שכל כמה זמן אתה חוזר לקרוא. וכל פעם רואה ומבין אותו קצת הרבה המון אחרת. לא סתם, כנראה, כתבתי אותו בספר ההוא, בהקדשה ההיא, ללא סימן השאלה, שמתבקש בסוף. לא סתם. שומדבר לא סתם. וזאת, זאת בכלל בכלל לא שאלה! אם הוא מלאך, יודעים. מה לעשות? אם הוא צריך להשאר נדע. ויש כאלה שלא צריכים להישאר. ואנחנו מוקפים בהם, וזה כל-כך בלתי נתפס... אני רוקדת. כל הזמן. מה קרה לי?! לא משנה איפה. יש מוזיקה ואני שם, הגוף זז. הגוף רוקד... הראש בכלל לא שם, וזה מצב שכל-כך רציתי להגיע אליו. אני לא חסרת מנוחה. זה מצחיק, כי זה הפוך. יש לי שקט! וחזרתי אתמול מבראשית. משהו כמו סגירת מעגל משנה שעברה, נדמה לי שבפעם הראשונה שכתבתי בפורום הזה היו אלו מילים משם. והיה מופלא. ואין לי בכלל מילים ולא מרגישה שצריכה אותן. לקחתי את המחברת שלי לשם, אפילו זכרתי לשים עט כחול בכיס הקטן של התיק. חשבתי שיהיה לי זמן או חשק או צורך, או כולם ביחד, לכתוב משהו ככה בלילה. זה כמעט תמיד בלילה. לא יודעת למה. ולא כתבתי. לא יכולתי...... ראיתי אותו. מתוך המון אנשים הוא זרם אליי. חולצה לבנה מתנופפת מתערבבת לי בחצאית האדומה, והרוח עושה לנו משבים בעיניים, והמוזיקה מרקידה אפילו גם את השיער, ותביאי חיבוק, הוא לוחש לי באוזן. ויש מלחמה בחוץ. והוא שואל אם יהיה שלום, ועם הראש עושה תנועות של הלוואי, ואני אומרת לו יהיה. ומה אני יודעת? כלום! מאמינה. כמו במלאכים. ועשינו שלום. על חבילות של קש הדוקות היטב (בחיי שזה נוח!
), בגובה לא רגיל, החלטנו שאנחנו עושים שלום ביננו. זה לא ב-פוף, זה עם עבודה. על אהבה צריך לעבוד. ומכאן זה מתחיל. מהביננו הכל מתחיל... מבראשית. אז, זוכרים? עוד כשהיינו ערומים...
ו... מה רציתי להגיד בכל המילים האלו? בתוך כל האותיות האלו? בין כל המשפטים האלו? לא יודעת. שתהיה לכם שנה נוצצת [ותנסו לזכור שגם דמעות נוצצות...] ואהבה...
יש לי חולשה לרקדנים... גם אני רוקדת את הריקוד שלי... האדמה תחתיי רועדת... והוא איתי... ואין אני... אתם מרגישים את היופי הזה באוויר? לא יודעת, בין כל הכיעור הזה מסביב אני מוצאת יופי. מישהו פעם כתב למישהי, שכל החרא מסביב מוסיף לה כוכבים להילה. מוזר? לא יודעת. לא מוזר לי. אני מוצאת אנרגיות שלא הכרתי. זה מדהים. אני פוגשת עוצמה שלא חשבתי שאני אפגוש, לפחות לא עכשיו, לא כרגע. אני מפחדת. מפחדת לכתוב את המילים האלו. מפחדת לכתוב שטוב לי, ויפה לי ככה. מפחדת ש... זה יעבור. שזה יגמר, כי.. ככה זה תמיד.. לא? ... לא רוצה לפחד. יותר חזקה מזה. ממנו. מהפחד הזה. אני לא מפחדת ממנו. ושומדבר לא יכול להגמר לי. רק אני יכולה. והכל חולף, והמחשבה מבהילה, אבל גם נוצצת לי. התחלתי להעריך תקופות קשות. ודמעות, שלא ידעתי... יווו! יש משהו בעצב. יש משהו שלם. בחוסר?... אולי זה בגלל ששנה חדשה מתחילה. והיתה לי שנה באמת לא כמו שתארתי, מדהימה, מרתקת, מלאת חוויות. למדתי המון, הבנתי המון, ועדיין לא יודעת כלום
