michaela29
New member
בקשת עזרה
שלום לכולם,
רציתי להתייעץ אתכם לגבי בן דוד שלי שיש לו אפילפסיה קשה מאוד.
מדובר בבחור בן 37 שבנוסף לאפילפסיה מוגדר כעיוור (הוא לא עיוור לחלוטין, אבל הוא בעל תעודת עיוור).
הוא עשה בזמנו צבא כמתנדב, אח"כ עבד ולמד לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה.
עם הזמן מצבו הבריאותי הידרדר בשל החמרה באפילפסיה והוא נאלץ לעזוב את כל המסגרות שהיה בהן (הוא הפסיק לעבוד ולא סיים את התואר).
מאז, במשך יותר מ-10 שנים הוא סגור בבית (הוא גר עם הוריו) ויוצא ממנו רק לעתים נדירות ביותר, בליווי הוריו. הם מתייחסים אליו כאילו הוא עדיין ילד ואינם מאפשרים לו לעשות דברים בעצמו.
הסיבה לכך היא, בין היתר, שהוא בן יחיד (היה לו אח, אבל הוא נפטר ממחלה קשה לפני כ-20 שנה) ולכן הם מגוננים עליו מאוד מחשש שיצא מהבית ויקבל התקף קשה כשהוא אינו בהשגחתם.
מצד שני, הישארותו בבית וחוסר היחשפותו לסביבה גרמו לכך שהוא חסר כישורים חברתיים וכישורי חיים בסיסיים.
הוריו הם אנשים לא צעירים (מעל גיל 65) וברור שהמצב הזה לא יכול להימשך לאורך זמן. שלושתם למעשה חיים את חייהם מהתקף להתקף, בציפייה/חרדה להתקף הבא.
האם יש לכם רעיון למסגרת תעסוקתית שבה הוא יוכל להשתלב ולרכוש כישורים חברתיים? אציין שאין לו בעיה קוגניטיבית, הוא דובר אנגלית ברמת שפת אם והוא מאוד מתעניין במחשבים.
תודה רבה לכל מי שיענה.
שלום לכולם,
רציתי להתייעץ אתכם לגבי בן דוד שלי שיש לו אפילפסיה קשה מאוד.
מדובר בבחור בן 37 שבנוסף לאפילפסיה מוגדר כעיוור (הוא לא עיוור לחלוטין, אבל הוא בעל תעודת עיוור).
הוא עשה בזמנו צבא כמתנדב, אח"כ עבד ולמד לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה.
עם הזמן מצבו הבריאותי הידרדר בשל החמרה באפילפסיה והוא נאלץ לעזוב את כל המסגרות שהיה בהן (הוא הפסיק לעבוד ולא סיים את התואר).
מאז, במשך יותר מ-10 שנים הוא סגור בבית (הוא גר עם הוריו) ויוצא ממנו רק לעתים נדירות ביותר, בליווי הוריו. הם מתייחסים אליו כאילו הוא עדיין ילד ואינם מאפשרים לו לעשות דברים בעצמו.
הסיבה לכך היא, בין היתר, שהוא בן יחיד (היה לו אח, אבל הוא נפטר ממחלה קשה לפני כ-20 שנה) ולכן הם מגוננים עליו מאוד מחשש שיצא מהבית ויקבל התקף קשה כשהוא אינו בהשגחתם.
מצד שני, הישארותו בבית וחוסר היחשפותו לסביבה גרמו לכך שהוא חסר כישורים חברתיים וכישורי חיים בסיסיים.
הוריו הם אנשים לא צעירים (מעל גיל 65) וברור שהמצב הזה לא יכול להימשך לאורך זמן. שלושתם למעשה חיים את חייהם מהתקף להתקף, בציפייה/חרדה להתקף הבא.
האם יש לכם רעיון למסגרת תעסוקתית שבה הוא יוכל להשתלב ולרכוש כישורים חברתיים? אציין שאין לו בעיה קוגניטיבית, הוא דובר אנגלית ברמת שפת אם והוא מאוד מתעניין במחשבים.
תודה רבה לכל מי שיענה.