אני שמחה לשמוע
שאתן (מה עם האבות?) מתארגנות כדי לשנות את המצב
לגבי שאלתך על האיפוק - טוב, אני גם בחיים האמיתיים אדם לא ממש מאופק, לפחות בכל מה שקשור ב
(לפעמים נדמה לי שאנשים קצת נבהלים מהמהירות שבה אני זולגת
). אני לא יודעת למה האמהות האחרות הגיבו ככה, אבל אני רק יכולה להדגיש שכשאמרתי שהייתי מוציאה את הבן שלי מהגן, זה לא נאמר כמשהו שאומרים סתם, בסערת רוחות - התכוונתי לזה במלוא מובן המילה. הסיבה לכך היא שזה לא סתם חילוקי דעות עם הגננת בנושאים קלים (לדוגמה, כמו שאני לא מתה על זה שהגננת של תומר, שאני מאוד אוהבת ומעריכה, אמרה לי אתמול שהיא לא אומרת לילדים: "אני כועסת" אלא: "אני עצובה"
מה רע בלכעוס?). לפי מה שאת מתארת מדובר במקרה קיצוני של אשה קשה מאוד מבחינה רגשית, מאוד לא רגישה לצרכים רגשיים של ילדים, שמחזיקה בכל מיני אקסיומות חינוכיות וזרות, דפוקות (
) ומזיקות, ולחלוטין לא קשובה אליכם - ילדים והורים. מהתמונה שתארת מצטיירת סביבה פוגענית שאני ממש לא הייתי רוצה שהילד שלי יהיה בה, אגב, גם אם הוא היה שייך לילדים שעל פניו לא מרגישים פגועים מהשיטה. ואהבתי את ה"ג'ננת"
מקווה שכל מאמציכם ישאו פרי, ואשמח אם תמשיכי לדווח. פשוט הסיפור שלך לא נותן לי מנוח כמו שכבר הרבה זמן לא קרה לי בפורומים.