בקשר לתמונות ההן...
זוכרת שסיפרתי לך על סבא שלי? חצי שנה לפני שהוא נטש בקלילות ובפשטות שכל כך איפיינו אותו כל חייו, היתה לי תחושה מוזרה שזה יקרה עוד מעט. נו, טוב. הוא כבר היה בן 98 אז... ניתן היה להניח שלא נותר עוד הרבה זמן. זה היה חנוכה, והברווז טרם היה בן 8, והחלטנו שזהו. אנחנו נוסעים אליהם, לסבא וסבתא, להדליק איתם נר של חנוכה. רק שלושתנו והם. ולקחתי את המצלמה, כמובן, וצילמתי אותה ואותה, את סבא וסבתא שלי; את כל 193 השנים האלה, יחד איתנו, יחד עם הברווז… וגם את שניהם, אחד ליד השניה, יד ביד, במרפסת שלהם, באיזה ערב סגרירי של חנוכה עם גבם אל הים. שתהיה מזכרת... אני כל כך זוכר את הצורך הזה להנציח אותם... ידעתי שלא יהיו עוד הזדמנויות. אני לא יודע מה זה עושה לך שאני מספר לך את זה. את הרי מכירה אותי... לא תמיד אני יודע מה להגיד. אבל אני קורא את המילים שלך, וכואב יחד איתך את כאבך. אולי מה שאני מנסה לומר זה שזה הך טבעי שצילמתם. הרי זו היתה חגיגה בצל הידיעה. וכל אחד יודע מה משמעות התמונות האלה שצולמו. ולכן, נדמה לי שצריך לקחת את זה כחלק מהחיים. ולהתבונן בזה כחלק מהתהליך ההכרחי שעוברים. כי בסופו של דבר, מלבד הזכרונות, והגעגועים, והמחשבות על כל מה שיכול היה להיות ונגדע; ישארו גם התמונות האלה. עם עוגת יום ההולדת, עם החיוכים, עם כל האהבה שהתמונות בודאי מקרינות. הרי, אחרי כמה שנים... זה מקבל ערך שלא ניתן להעריך אותו בשום הון שבעולם. והתמונות האלה, שהולכות ומצהיבות, שהולכות ודוהות עם השנים, נותרות בסופו של דבר עדות מהדהדת של כל האהבה ההיא, של כל ההווייה. של עצם קיומנו. אז... אם את צריכה, תבכי. לבכות זה מזכך. לבכות זה משחרר. אבל אחרי הבכי, הביטי דרך החלום. עדיין לילה ילדה. וכבר אמרתי לך פעם: מי יודע... הרי מחר הוא יום חדש... סקסופון
זוכרת שסיפרתי לך על סבא שלי? חצי שנה לפני שהוא נטש בקלילות ובפשטות שכל כך איפיינו אותו כל חייו, היתה לי תחושה מוזרה שזה יקרה עוד מעט. נו, טוב. הוא כבר היה בן 98 אז... ניתן היה להניח שלא נותר עוד הרבה זמן. זה היה חנוכה, והברווז טרם היה בן 8, והחלטנו שזהו. אנחנו נוסעים אליהם, לסבא וסבתא, להדליק איתם נר של חנוכה. רק שלושתנו והם. ולקחתי את המצלמה, כמובן, וצילמתי אותה ואותה, את סבא וסבתא שלי; את כל 193 השנים האלה, יחד איתנו, יחד עם הברווז… וגם את שניהם, אחד ליד השניה, יד ביד, במרפסת שלהם, באיזה ערב סגרירי של חנוכה עם גבם אל הים. שתהיה מזכרת... אני כל כך זוכר את הצורך הזה להנציח אותם... ידעתי שלא יהיו עוד הזדמנויות. אני לא יודע מה זה עושה לך שאני מספר לך את זה. את הרי מכירה אותי... לא תמיד אני יודע מה להגיד. אבל אני קורא את המילים שלך, וכואב יחד איתך את כאבך. אולי מה שאני מנסה לומר זה שזה הך טבעי שצילמתם. הרי זו היתה חגיגה בצל הידיעה. וכל אחד יודע מה משמעות התמונות האלה שצולמו. ולכן, נדמה לי שצריך לקחת את זה כחלק מהחיים. ולהתבונן בזה כחלק מהתהליך ההכרחי שעוברים. כי בסופו של דבר, מלבד הזכרונות, והגעגועים, והמחשבות על כל מה שיכול היה להיות ונגדע; ישארו גם התמונות האלה. עם עוגת יום ההולדת, עם החיוכים, עם כל האהבה שהתמונות בודאי מקרינות. הרי, אחרי כמה שנים... זה מקבל ערך שלא ניתן להעריך אותו בשום הון שבעולם. והתמונות האלה, שהולכות ומצהיבות, שהולכות ודוהות עם השנים, נותרות בסופו של דבר עדות מהדהדת של כל האהבה ההיא, של כל ההווייה. של עצם קיומנו. אז... אם את צריכה, תבכי. לבכות זה מזכך. לבכות זה משחרר. אבל אחרי הבכי, הביטי דרך החלום. עדיין לילה ילדה. וכבר אמרתי לך פעם: מי יודע... הרי מחר הוא יום חדש... סקסופון
