טוב..המשך הסיפור
בפעם האחרונה זה היה פרק שמיני, כמה הודעות מעל. פרק תשיעי -הפרק שאני אהבתי, בנתיים-: ואכן, עם כוחות מחודשים, ואופטימיות שבאה משום-מקום החלטתי לנסות לפחות להסביר לרומי מה הקטע שלי. כתבתי לה פתק: 'צריכה לדבר איתך בהפסקה. דחוף.' היא הסתכלה עליי במין הסכמה כזו. זהו צלצול, הנה ההזדמנות האחרונה שלי להסביר לה מה אני מרגישה, מה אני רוצה ממנה. "רומי, אני כבר מיואשת, אני לא מבינה כלום ממה שאת אומרת" "תנסי להיות במקומי" שתיקה. "זה קשה לי מאוד להסביר לך, אבל אנסה. שמעי, אני לא יודעת בדיוק מה אני מרגישה ולמה ומה אני מרגישה. והדבר האחרון שאני רוצה, הוא להרוס את היחסים בינינו" והנה, דמעה זלגה לה. "בואי הנה, תביאי חיבוק, חמודה שכמותך!" חיבקתי אותה חזק חזק ,כסמל לכך שהשלמנו, ז"א אף פעם לא רבנו ממש אבל עכשיו הכול רגוע. "התגעגעתי אלייך רומי, וכבר התחלתי לפחד" "טוב, מעכשיו אעסוק רק בעניינים של בני נוער נורמליים, לא אטריד אותך יותר" "תפסיקי להטריד אותי מינית? יש!" והנה בדיחה על חשבוני, גיחי גיחי. אני שמחה שהכול חזר לקדמותו, אני לא באמת יודעת אם מה שסיפרתי לגילי שינה אצלה משהו לגביי, אני מאמינה שלא. אני מקווה שלא, יותר נכון. חופש!!!! חופש מלימודים חופש מהכול... קצת מנוחה, מכולם. אני וגילי קבענו לשחייה לילית, בבריכה בקנטרי אצלנו. לא שפתוח בשעות הלילה, אנחנו פשוט מתגנבות, זה הכי כייף שבעולם. רק אנחנו, לבד. ועוד אחרי שהשלמנו, בכלל, זה כייף לא נורמאלי. אנחנו מדברות על הכול ואומרות מה אנחנו חושבות בלי גבולות. בכלל, המים נותנים אווירה מיוחדת. דרך מצויינת לחגוג את החופש. אומנם חופש סוכות, לא ארוך מאוד ולא קצר מאוד. אבל מספיק. מספיק בשביל לבלות. יצאנו בערך ב-22:30 והיינו לבד. ממש ממש לבד. היה מאוד שקט. התחיל להיות קר, רוח קרירה כזו ,שמבשרת שמתחיל הסתיו, עברה. לכן, הורדתי מהר מאוד את בגדיי ונכנסתי למים. "בואי, קפצי גיל, אל תפחדי" "א..א...ני לא פו..פוחדת" ממש לא פוחדת..גם רועדת מקור וגם מפחד, מצחיקה שכמותה. בסוף היא לא קפצה, אחרי שכנועים רבים, וויתרתי לה והיא התיישבה ונכנסה לאט..לאט..כמו שרק גיל יודעת לעשות. שנינו ככה שכבנו לנו בבריכה, ופשוט עצמתי עיניים, לשמוע את השקט. היא גם עצמה. התחלתי לזמזם שיר כזה מוכר, והיא הצטרפה, כמעט וזמזמנו את כול השיר, היה מצחיק. אחר כך, בדרך כשרונית למדיי התחלתי להראות לגילי את התרגילים שאני יודעת לעשות בבריכה, אין לי כשרון רב לזה, אפשר לומר, אבל ניסיתי. התחלתי להתהפך ואופס, כמעט נפלתי. למזלי, גילי החמודה הייתה שם, בדיוק בזמן לתפוס אותי, אך זה גם היה רגע כזה, מאוד מוזר. היא החזיקה אותי בבטן כך שהפנים שלי היו מול שלה. ממש לרגע, נעצרנו שתינו, הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים, היינו קרובות אחת לשנייה עד כדיי כך שבמקום שנשאר הייתי יכולה להכניס שני אצבעות מקסימום. קלטתי איפה אני נמצאת וישר הזזתי את הראש. התחלתי לזוז קצת בגוף, מרוב מבוכה כנראה, ניסינו להתנהג כאילו לא קרה כלום, ובאמת, טכנית לא קרה כלום. אבל אני יכולה להישבע שראיתי את גיל מסמיקה, אני לא יודעת למה, אבל אני בטוחה. היה שם משהו, גם אם זה הדבר הכי קטן בעולם הוא היה שם, והוא היה משמעותי אם הוא הפריע להמשך השחייה שלנו. "אמ..טוב..שנזוז?" "כן..אני חושבת שכדאי גם" ה"כדאי" היה במיוחד בגלל מה שקרה, לא בגלל שום דבר אחר. לפחות על זה שתינו הסכמנו. רוב הדרך עברה בשתיקה. למה הייתי צריכה לספר לה? זה מעשה כול כך טיפשי, זה הרס הכול, ויהיה קשה לתקן הכול. ובמיוחד אחרי הלילה, אצטרך להתחיל את הכול מחדש, ככה זה אני הורסת לעצמי ובונה מחדש. פשוט כשרון! טוב, מה? זה רק מקרה אחד, זה לא אומר כלום וזה גם לא אמור. אתנהג כרגיל, הכול כשורה. בנוגע לגילי, שתעשה מה שטוב לה.
