בקשר לבני הזוג.

[Storm131]

בקשר לבני הזוג.

מעניין אותי להעלות כאן נושא מסויים.הרי היתמות שלנו היא חלק מאוד מהותי מאיתנו,היא גיבשה את התבגרותינו ואת האישיות שלנו.רציתי לדעת כמה אתן חושבות שבני זוגינו לחיים מושפעים מכך,מבינים את המהות של העניין שבלהיות בת יתומה מאם.כמה הם רגישים לכך?אישית אני חושבת שכל יחסי עם בני המין השני בכלל הושפעו מאוד מהעניין בדרך שקשה לי להסביר.האם גם אתן חשות כך?אשמח לתגובות.

 

[tdr1]

הי סטורם

שאלה לא פשוטה... האדם שאני כיום מושפע כמובן מהחסרון של אמא לאורך חיי. בעלי הכיר אותי עשר שנים אחרי שאמא נפטרה, וכבר הייתי אדם מגובש, כך שהוא לא ממש מכיר את ההשפעה הישירה של הנושא עלי. הוא לא היה צריך לתמוך בי נפשית בשלבי האבל (שלמען האמת אני לא כ"כ זוכרת איך חוויתי...)ולראות את השינוי שחל בי, ובשבילו זהו מצב נתון. אני באמת מצטערת שאמי ובעלי לא זכו להכיר אחד את השני. הייתי שמחה לשמוע מה דעתה עליו... לפעמים כשהנושא עולה לרגע, נניח בשיחה או כשרואים איזה סרט רלוונטי, הוא מביט עלי או נוגע באופן שמראה את האמפתיה שלו כלפיי. אבל הוא לעולם לא יוכל לדעת איך זה מרגיש או מה המשמעות האמיתית של המוות שלה על חיי. אני לא חושבת שהיו הרבה הזדמנויות שבהן דיברתי איתו על הנושא הזה.

 

[Storm131]

tdr1 הי

באמת מעניין מה היתה אימי חושבת על בעלי ולהפך.מוזר וכל כך מצער ששני האנשים המשמעותיים בחיינו לא נפגשו בכלל.וכמו שציינת באמת בעלי לא יוכל ממש להבין מה עבר עלי ומה משמעות מותה על חיי ועל יחסינו וזה גורם לתחושה של ביחד אבל לחוד במידה מסוימת.תחושה שלמדתי לחיות איתה הרבה יותר טוב בשנים האחרונות.

 

[סְקָאלִי]

השפעה

מסכימה שיש השפעה. אני מרגישה שתמיד חפשתי בבני זוג את החום ואת האהסה הבלתי מתפשרת וללא גבולות, כנראה מתוך החוסר שלי בזה מאז שאני בלי אמא. מצד אחד, זה מועד ליצור אכזבות כי ברור שאף אחד לא יכול למלא את האר-ללא-תחתית הזו. מצד שני, גם אם מישהו מתקרב לזה [והיה לי חבר מדהים זבאמת היה מאוד קרוב..]זה גם לא טוב, כי מן הסתם זה בא על חשבון הרומנטיקה בשלב מסויים. בקיצור, מורכב...

 

[איחוד האחת]

מוכר מדי...

גם במקרה שלי חיפשתי את החסר - אהבת אם אצל בני הזוג - דבר שהיווה גורם מפריע. הזוגיות נפגמה והרומנטיקה נעלמה ברגע שהדבר הפך למעין סוג של "הורות" מה שבמקרה שלי התגלה כהורס. אכן מוכר ומורכב מאוד.

 

[Storm131]

באמת עסק סבוך

 

[מיכל של הכוכבים]

בפרוש יש השפעה

היתמות גרמה לי להיות רגישה יותר לטוב ולרע, פחדנית יותר ובמובנים מסוימים מסוגרת יותר בעצמי. אני לא חושבת שבן הזוג שלי מבין את עצמת הפגיעה ואת גודל הצלקת שהותירה היתמות. אני לא מאשימה אותו על כך משום שזו התגובה השכיחה שאני מקבלת. כתבתי פה כבר פעם שבארץ שבה נהרגים ילדים צעירים בתדירות כזו איומה קשה מאוד לקבל את הכאב על מותה של אמא.

 

[הילה 4 2]

מעניין לעניין באותו עניין

רציתי לשאול, אני כרגע עוד מחפשת בן זוג, ולפעמים אני מרגישה שבן-הזוג צריך למלא את ה"פונקציות" של אמא. לפעמים אני חושבת שאני מגזימה בציפיות שלי, ולפעמים אני חושבת שזה לגיטימי... מה אתן אומרות?

 

[איחוד האחת]

להילה 24

לדעתי,רצוי לנתק את בני הזוג מ"פונקציית" האמהות, עד כמה שאפשר. רצוי לתת לבן הזוג את היחס והציפיות הנובעות מקשר זוגי, ולהשתדל שלא להשליך עליו את הציפיות שלנו לאהבת אם. הדבר מזיק לזוגיות ולדעתי גם מעיק על בן הזוג, שלא תמיד יכול/רוצה/מסוגל להיות בתפקיד הכפול ולא תמיד יכול לעמוד בנטל/בעול הכבד הזה ובציפיות שלנו מקשר כזה. מה עוד שבד"כ "אהבת אם" מבן הזוג לא ממש מוצלחת וממצה... לא בטוחה שניתן לנתק לגמרי, אך כדאי להשתדל לפחות כדי שלא להרוס קשרים.

.

 

[Storm131]

הי הילה 24

אני חושבת שהבעיה מתחילה בגלל הציפיות המוגזמות שבן הזוג יהיה מעין הורה.זה מועד לפורענות כי ככל שגדולות הציפיות כך גדולה האכזבה.נראה לי שרק גברים מעטים מתפקדים כטיפוסים מטפלים וגם זה בא כנראה על חשבון הרומנטיקה.כנראה שצריך למלא את הבור הזה בדרכים אחרות.

 

[סְקָאלִי]

אני אומרת ...

שזה נראה לי הכי טבעי ומוכר בעולם ... אבל היום אני יודעת שברגע שמדעים לזה, צריך לנסות לנטרל את זה. אני חושבת שלמדתי את זה רק בשנים האחרונות, לפחות ברמת המודע, ולא בטוחה עד כמה זה הופנם לגמרי ברמה הרגשית. חלק מהפנטזיה הזו תמיד יישאר, אנחנו רק צריכות להיות נבונות ולקחת את זה בחשבון, ולהתאים את הציפיות שלנו למה שאפשר לקבל בקשר זוגי. ואז אפשר לקבל בצורה טובה יותר את מה שיש לקשר הזה להציע.

 

[Storm131]

סקאלי

בדיוק כך.חלק מהפנטזיה תמיד נשאר ולפעמים זה עלול לקחת למקומות קצת מסוכנים.המודעות אכן חשובה אך לצערי תמיד חסר משהו מהותי.

 

[S u n n y 1]

ועוד לא דיברנו על

'חרדת הנטישה' - חברתי-משכבר-הימים...... בכל מקום שהיא יכולה, היא ישר קופצת בראש ומודעיה בגאון: אני פה!

 

[סְקָאלִי]

הו הו הו ... איך שכחנו אותה?

ורוצה גם להוסיף: הקושי לנטוש אחרים... לסיים מערכות יחסים... גם כשאת יודעת כבר שזה כנראה לא.

 

[איחוד האחת]

וזה...

עוד יותר מוכר

ממש "מפחיד" איך הדברים כל כך דומים אצלנו הבנות "הנטושות". האמת שחרדת נטישה היא משהו שמתמודדים כל הזמן ועם כל אחד או ענין (אפילו עם מקום עבודה, מעבר דירהוכו'...). אצלי, רק בשנים האחרונות הפנמתי זאת ולמדתי לזהות שדברים מגיעים ממקום כזה, וגם לעשות משהו בנידון...כי קודם לכן ידעתי את "התורה" אבל לא הייתי מסוגלת לעשות משהו בענין. יום נפלא לכולן

 

[לולי80]

חשבתי שהיא חברה רק שלי

חרדת הנטישה....אני רואה שהיא רועה בשדות זרות... פרוצה... זהו אני נוטשת אותה... חצופה. ה.ל.ו.ו.א.י... באנגלית זה נשמע יותר טוב אז: I WISH...

 

[נ ע ם ב ת]

חרדת נטישה

מתבטאת לא פעם דווקא בנטישה שלי. אני נוטשת ראשונה כדי שלא ינטשו אותי.

 

[לולי80]

גם אני

"קם להורגך השקם להורגו..." זה באמת הורג...

 

[tdr1]

שוב אני...

בן הזוג לא יכול למלא פונקציה של אמא... נראה לי שזה בדר"כ הפוך: אנחנו האימהיות יותר בזוגיות, לא? אני רוצה להציע פה רעיון: החברה הכי טובה היא הדמות הכי מקבלת והכי משתתפת והכי תומכת. עם החברות הכי טובות אני יכולה לדבר על הכל, לשתף בכל הקשיים וההתלבטויות, לבכות על כתפן וכמובן לתת להן את כתפי בכל רגע שהן צריכות. הקשר שלי איתן מפצה על כל מה שבן הזוג לא יוכל לתת, כי קשר בין נשים זה משהו פשוט אחר...

 

[Storm131]

נכון בהחלט