אל בין הגדרות/ שרה נשמית
שולה ואמה באו לגטו. הגיעו ימים קשים. המצוקה גברה והלכה. דבר לא נשאר מדירתן ברחוב מאפו. זו הפעם הראשונה בחייה שמרת ויס נזקקה למתנת בשר ודם. נאלצות היו ללבש בגדים בלואים, שקבלו מן העזרה הסוציאלית. בוקר בוקר היתה גברת ויס אצה לעבודתה. כאשת רופא נתנה לה עבודת חובשת. בעבודה זו פרנסה בדוחק את עצמה ואת שולה. אחרי יום עבודה מיגע, היתה חמוקת רצוצה לחדרה אשר בקצה הגטו, כדי להכין דבר אוכל לביתה, לכבס ולהטליא את בגדיהן. לעתים תכופות היו מעירים אותה משנתה בלילות: פעם אל תינוק חולה אנוש, פעם אל פצוע, שהובא לגטו, ופעם אל אשה המתהפכת הציריה. מרת ויס היתה שוכחת את עיפותה, את כביה וממהרת להושיט עזרה. שולה נתבגרה במשך השנה. היא כבר למדה לסדר חדר, לכבס ואפילו לבשל. שולה התחילה לעבד גם מחץ לבית. פעמים היתה עוזרת על יד אמה, שוטפת במרפאה רצפות וכלים, מכבסת תחבושות. ע ערב, משהצליחה לחזור הביתה לפני אמה, היתה מעלה אש בכירה, בל לעתים תכופות לא נמצא בחדר אף קיסם עץ. אז היתה מטאטאה את החדר ועולה על מטתן האחת, מקפלת תחתיה את רגליה ושוקעת במחשבות. שולה אהבה לחלום, להפליג בהזיות: הנה היא מלווה את אמה אל חולה אחד, הן מגישות לו עזרה, חובשות את פצעיו, מאכילות אתו..החולה הוא זק. אין רואים עוד זקנים בגטו. פתאום קם זקן ממשכבו, הוא הולך וגדל לעיניה של שולהץ ראשו מגיע כבר עד התקרה. והנה גם התקרה נפתחת לפניו. הזקן הפלאי מושיט לה את ידו ובה טבעת. קולו של הזקן נשמע ואינו נשמע, כמתוך נפשה של שולה ידבר: -שחורה הטבעת, לא ברק ולא הדר, אך אל תשימי, בתי, לבך לדבר. טבעת פלא היא ובה תנצחי את כל אויביך- כך אמר הזקן ונעלם. שולה עונדת את הטבעת לאצבעה, מרת ויס לא ראתה דבר. אוספת היא כליה וממהרת לצאת. שולה הולכת אחרי אמה ומחייכת: "אמי יקירתי, אין את מעלה אפילו על דעתך מה עתיד להתרחש פה בעוד כמה דקות מספר" (מתוך " הילדים ברחוב מאפו", נלקח מ"דרך המילים ספר ג´) אם את רוצה את ההמשך אז יש עוד איזה עמוד אחד...אני אעתיק לך אותו.. לה לה לה לה