אהובת הספרן
New member
בקולנוע
חיכיתי
בחיי שחיכיתי. בחוץ, בגשם שוטף ובקור
ואתה לא באת. כל כך אופייני לך. לא להודיע, לא סמס, כלום.
ובהחלטה של רגע, פשוט נכנסתי לסרט לבד.
האולם היה כמעט ריק, התמקמתי לי בקצה השורה בחלק העליון של האולם. רוקנתי את הראש מהכעס והתסכול. נשמתי עמוק.
כמה דקות אחרי שהסרט התחיל, כשכבר נשבייתי בקסם של התמונות והדמויות שנרקמות להן, הוא התיישב לידי.
לא הבנתי מה הענין, להתיישב דווקא לידי באולם חצי ריק
אבל הסרט מיקד את תשומת לבי ומהר מאוד שכחתי ממנו.
אולי בגלל זה לקח לי קצת זמן להבין שהירך שלו צמודה מדי לשלי ושהוא, בניגוד אליי, ממוקד במשהו אחר לגמרי, וזה לא המסך.
למה לא קמתי? אתה שואל? למה לא נשפתי בזעם כמו שאני עושה לפעמים כשמעצבנים אותי ועברתי למקום אחר, רחוק ממנו?
אני לא באמת יודעת. אני רק יודעת שמשהו במגע הזה, הקל עד לא קיים, משהו בחושך בבית הקולנוע אבל בתחושה שבכל זמן אוכל לצעוק לעזרה, עשה אותי קלילה ובטוחה.
איבדתי ענין בסרט.
עצמתי עיניים והתמקדתי במגע שנדמה היה לי שהתחזק טיפה עכשיו, ופתאום היד שלו היתה על הירך שלי. פשוט מונחת שם. הגנבתי מבט. יד יפה, אצבעות ארוכות, ציפורניים גזוזות, והנינוחות הזאת. מאיפה החוצפה?
הוא התחיל ללטף את הירך, מעל החצאית, בתנועות קטנות קטנות. עד הברך, וחזרה. אש קטנה ניצתה בי. כזאת, כמו שפעם הייתי מרגישה כשרק היית מנשק אותי, כזאת שמלחכת מלמטה ומרטיבה הכל
הוא נצמד אליי מעט, העביר את ידו והניח אותה על כתפי, כאילו היינו זוג, שהלך יחד לקולנוע. עכשיו יד אחת שלו החלה ללטף את הגבעות הרכות שחזיית הפוש-אפ שבחרתי עבורך יצרה ואת החריץ שהחולצה ההדוקה עם הכפתורים הכי מבליטה והשניה המשיכה לעסות את הירך כשמדי פעם היא מרפרפת רפרוף קל בין הרגליים, ועולה חזרה.
בשלב הזה כבר ידעתי, שאת המדורה הזאת, אין מצב שאכבה מיזמתי. ריחפתי, כאילו אני שם ולא שם. הרגשתי איך היד שלו פותחת כפתור ועוד אחד, ואז מגששת את דרכה פנימה ותופסת שד. איך הפטמה מזדקרת כשהוא מועך שד ועוד אחד. לא חשבתי מי רואה אותנו, או מה אני עושה. לא חשבתי על כלום. היד השניה שלו משכה את החצאית (זאת שקנינו יחד בספרד, הפרחונית, הקלילה) למעלה ועכשיו היד שלו היתה על העור שלי. צובטת, מלטפת בכל פעם קרוב יותר למפגש בין הרגליים ולתחתונים (הקטנים, הלבנים עם המלמלה בצדדים שאתה אוהב כל כך כי הם כמו של ילדות קטנות) שעכשיו כבר היו רטובים לגמרי. ואז היד שלו היתה על הכוס המתרגש שלי. מעל לתחתונים, ואצבע אחת החלה להתחכך בין השפתיים ולעסות אותי דרך התחתונים.
נשענתי אחורה, בעיניים עצומות, נושכת שפתיים כדי לא להאנח ומקשיתה את הגב...
המשך יבוא... אם תרצו (אין לי זמן עכשיו...)
חיכיתי
בחיי שחיכיתי. בחוץ, בגשם שוטף ובקור
ואתה לא באת. כל כך אופייני לך. לא להודיע, לא סמס, כלום.
ובהחלטה של רגע, פשוט נכנסתי לסרט לבד.
האולם היה כמעט ריק, התמקמתי לי בקצה השורה בחלק העליון של האולם. רוקנתי את הראש מהכעס והתסכול. נשמתי עמוק.
כמה דקות אחרי שהסרט התחיל, כשכבר נשבייתי בקסם של התמונות והדמויות שנרקמות להן, הוא התיישב לידי.
לא הבנתי מה הענין, להתיישב דווקא לידי באולם חצי ריק
אבל הסרט מיקד את תשומת לבי ומהר מאוד שכחתי ממנו.
אולי בגלל זה לקח לי קצת זמן להבין שהירך שלו צמודה מדי לשלי ושהוא, בניגוד אליי, ממוקד במשהו אחר לגמרי, וזה לא המסך.
למה לא קמתי? אתה שואל? למה לא נשפתי בזעם כמו שאני עושה לפעמים כשמעצבנים אותי ועברתי למקום אחר, רחוק ממנו?
אני לא באמת יודעת. אני רק יודעת שמשהו במגע הזה, הקל עד לא קיים, משהו בחושך בבית הקולנוע אבל בתחושה שבכל זמן אוכל לצעוק לעזרה, עשה אותי קלילה ובטוחה.
איבדתי ענין בסרט.
עצמתי עיניים והתמקדתי במגע שנדמה היה לי שהתחזק טיפה עכשיו, ופתאום היד שלו היתה על הירך שלי. פשוט מונחת שם. הגנבתי מבט. יד יפה, אצבעות ארוכות, ציפורניים גזוזות, והנינוחות הזאת. מאיפה החוצפה?
הוא התחיל ללטף את הירך, מעל החצאית, בתנועות קטנות קטנות. עד הברך, וחזרה. אש קטנה ניצתה בי. כזאת, כמו שפעם הייתי מרגישה כשרק היית מנשק אותי, כזאת שמלחכת מלמטה ומרטיבה הכל
הוא נצמד אליי מעט, העביר את ידו והניח אותה על כתפי, כאילו היינו זוג, שהלך יחד לקולנוע. עכשיו יד אחת שלו החלה ללטף את הגבעות הרכות שחזיית הפוש-אפ שבחרתי עבורך יצרה ואת החריץ שהחולצה ההדוקה עם הכפתורים הכי מבליטה והשניה המשיכה לעסות את הירך כשמדי פעם היא מרפרפת רפרוף קל בין הרגליים, ועולה חזרה.
בשלב הזה כבר ידעתי, שאת המדורה הזאת, אין מצב שאכבה מיזמתי. ריחפתי, כאילו אני שם ולא שם. הרגשתי איך היד שלו פותחת כפתור ועוד אחד, ואז מגששת את דרכה פנימה ותופסת שד. איך הפטמה מזדקרת כשהוא מועך שד ועוד אחד. לא חשבתי מי רואה אותנו, או מה אני עושה. לא חשבתי על כלום. היד השניה שלו משכה את החצאית (זאת שקנינו יחד בספרד, הפרחונית, הקלילה) למעלה ועכשיו היד שלו היתה על העור שלי. צובטת, מלטפת בכל פעם קרוב יותר למפגש בין הרגליים ולתחתונים (הקטנים, הלבנים עם המלמלה בצדדים שאתה אוהב כל כך כי הם כמו של ילדות קטנות) שעכשיו כבר היו רטובים לגמרי. ואז היד שלו היתה על הכוס המתרגש שלי. מעל לתחתונים, ואצבע אחת החלה להתחכך בין השפתיים ולעסות אותי דרך התחתונים.
נשענתי אחורה, בעיניים עצומות, נושכת שפתיים כדי לא להאנח ומקשיתה את הגב...
המשך יבוא... אם תרצו (אין לי זמן עכשיו...)
