בצעד מהוסס...

[Crossroads7]

בצעד מהוסס...

נכנסת בפתח ביתכן, מבקשת להניח ראשי רק לרגע קט..... היותר לי?

 

[טורטיתת]

היותר לך ../images/Emo2.gif

ביתי הוא מבצרך

ביקשת להניח את ראשך לרגע קט, כה כבדה המעמסה?

 

[פאמקי]

אל תהססי

ביתה של טורתיתת הוא מבצרך, וביתי הוא... ביתך

.

 

[Crossroads7]

לחלוחית בעיניי...

ולא מעצב אלא מהתרגשות. זה זמן שאני צופה בכן ממקום מבטחי, נתמכת על ידכן שלא בידיעתכן. אתן נפלאות! כבדה המעמסה? אינה קלה כלל! מחבקת אתכן חזרה

 

[פאמקי]

קחי את הזמן

העזרי בדרכך, שתפי כשתראי לנכון. רוצה לספר מעט על עצמך?

 

[טורטיתת]

נחמה

כבדה המעמסה ומוכרת לכולנו. אצלי היא משולבת עם ארון (אני תושבת ארון קיר) והמצפון מסרב לגור איתי שם יותר. נמאס לו פשוט לשקר ולרמאות את כל העולם, ובמיוחד נמאס לו לשקר לעצמו. מה משקל הכבודה בחייך? " לפעמים אני לפעמים אתה כה זקוקים לנחמה "

 

[מחפשת את האומץ]

ברוכה הבאה!

 

[Crossroads7]

על עצמי...

נגועה באהבת האדם, נאחזת בכל פיסה של שמחת חיים ומאמינה גדולה בפרטים הקטנים. בדרכי אל עצמי. אמנם, מהלכת מהוססת ובחשש גדול אך הצורך לגעת בחיים גדול יותר, גם הלב מבקש להגביה עוף. היום, יותר מתמיד מסרבת לקחת חלק פעיל בחיים שחידלון הקיום הוא מנת חלקם ולכן מהלכת בדרך בלב חפץ, על אף הקושי, הכאב והחשש. ואם בארונות עסקינן, אז בעיתים אלו ארוני הוא מבצרי, מקווה שלא לאורך זמן.... שוב תודה

 

[טורטיתת]

מָשָאִי עָמַסְתִּי

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. צַר עולָמִי כְּעולָם נְמָלָה... גַּם אני את מָשָאִי עָמַסְתִּי ולדרך יצאתי, והלב הכן מגביה עוף. לא קלה היא דרכה של אהבה, ובדרכך אל עצמך תמצאי רגעי נחת רגעי אושר, ים של דמעות, החידלון קיים אך הוא מוליד ויוצר חיים אחרים. הארון הוא הכן מבצר, ומבצרי הוא מבצרך כרשמתי אמש

אך הוא שלב, והוא שלך חשוב לחיזוק ההבנה שלך עם עצמך הזמן הוא שלך -קחי אותו. בהצלחה

 

[גילוי נמרות]

../images/Emo24.gif ברוכה הנמצאת! ../images/Emo24.gif

כתיבה שיוצאת מהלב חודרת ללב! מברכת אותך בהרבה כוח להמשך הדרך! אהבתי מאוד את כתיבתך, עשית לי חלושס לרגע

בהצלחה

 

[פאמקי]

רק אל תקחי את הזמן

יותר מידי... החיים קצרים, חיי אותם על פי רצונך, אין כמו לחיות באמת שלך.

 

[Crossroads7]

זמן...

אמת גדולה נאמרת על ידכן בנות יקרות. למדתי אותה הן הלכה והן למעשה במעלה הדרך של חיי... עם מספר עשורים באמתחתי אני יודעת עד כמה החיים קצרים ושבירים במיוחד... ולכן מהמקום המתאווה לחיות ולדעת אני רוצה להניח סופסוף לקרני שמש שמחוץ לארון לסנוור את עיניי, ללטף את נפשי ולחמם את ליבי.... אך... וכאן מגיעים אל הקושי.... מה עושים כשחייך חבוקים בנשמות אהובות ויקרות כל כך? איך פורמים את סבך הקשר של החיים מבלי לקרוע חוט כזה או אחר?... איך ועוד איך ועוד איך.... ורשימת סימני השאלה ארוכה דייה כדי להתיש עדר פילים.... ליל מנוחה לכולנו....

 

[פאמקי]

איך?

דרך קבלה עצמית, דרך אהבת הדרך, דרך שיח בוגר, דרך אמון, דרך חוזק והמון אהבה... כשכל זה יתקיים, זה מה שתעבירי. ומניחה שעשוי להיוה קשה בהתחלה (ובהחלט לא 'בהכרח'- הם יכולים להפתיע), אך סמכי על יקירייך שהם חזקים, ראויים, ויכולים להתמודד ולהבין שהאושר שלך הוא האושר גם שלהם.

 

[מירית032]

שלום לך

להניח את הראש זה נכון לבקש, השאלה האם את באמת מוכנה להגיע עד הכתף ולהשען עד הסוף. קראתי את השירשור והדבר הנכון לעשות זה לתת לקרני השמש להיכנס בכל צעד שלך יותר לארון שאת נמצאת בו. היציאה הגדולה היא לא באה בצעקה לסביבה היא בעיקר בשבילך, אף אחד לא יכול להגיד לך איך לעשות את זה ומתי זה נכון, כי תמיד הזמן אינו נכון ותמיד יש פחד שמחליף את הפחד שקדם לו, תתחממי קודם מהשמש שמנסה להיכנס לארון שלך, היא תעזור לך, הסובבים אותך אוהבים אותך ללא קשר לנטייה שלך, הם חזקים בדיוק כמוך. שולחת מכאן תמיכה וכתף .