בצעדים קטנים
מתחילים להרגיש שינוי בילד. בקטן קטן אבל דיי בעקביות.
בגן עוד יש ימים לא פשוטים, אבל הצוות שם עושה רושם נהדר, והחרדה שלו אחרי כל תקרית שם עוברת יחסית מהר, אחרי יומיים - שלושה.
בבית, מתחילים לשבור הרגלים, שזה היה חלק מהקושי, כל דבר שעשיתי פעם אחת - היה צריך להעשות בדיוק אותו הדבר בפעמים הבאות. למשל אם נכנסנו למקום כלשהו דרך המדרגות - אי אפשר להכנס בפעם הבאה מהשיפוע, אם שרתי שיר מסויים לפני השינה - אני כבר שנה חייבת לשיר את אותו השיר וכד'. בהנחייה הטיפולית אני מתחילה לאט לאט לשבור את ההרגלים ומזכירה לעצמי לאפשר לו לכעוס ולהושיט לו סולם אחרי כמה זמן כדי לצאת מהפינה. ובאמת אני רואה שקל יותר להושיט סולמות ולוקח פחות ופחות זמן לצאת מהכעס, ופחות ופחות פעמים לחזור על התהליך עד שההרגל נשבר. ומצד שני קל יותר להציע פעילויות חדשות ועושה רושם שהוא ממש נהנה.
אתמול מרחתי מלא קצף גילוח על קיר המקלחת וציירנו עליו, הוא כל כך נהנה וזו פעילות כל כך מחזקת ידיים וכתפיים ששווה לקנות במיוחד בשביל זה מיכל קצף, ולעבוד גם על חלונות. קל לנקות ונעים לשחק בזה.
עוד הנחייה מצויינת שקיבלתי ואני רוצה לשתף איתכן - כשיש תקרית והילד עושה משהו מאד לא בסדר - באותו הרגע אין טעם לנאום, וגם לא לשאול למה עשה ככה, כי זה מכניס אותו לאי נעימות שהוא לא מסוגל להת מודד איתה, והרבה ילדים מוצאים את עצמם בפינה הזו, נבהלים ממה שעושים וגם מזה שכועסים עליהם ונאטמים. אז באותו הרגע פשוט להגיד שאני לא מרשה. אם הילדיים עדיין פעילות (לרעה) להחזיק אותן, ולחזור שוהב ולהגיד שאני לא מרשה. אם כן אפשר לדבר קצת אפשר להרחיב ולומר שכמו שאני לא אתן ל-X לפגוע בך, או להרביץ/לנשוך וכד' ככה אני לא אתן לך לפגוע בו.
זהו. אחר כך, בנחת וכשנמצאים לבד אפשר ורצוי לדבר על מה שהיה.
יום טוף
מתחילים להרגיש שינוי בילד. בקטן קטן אבל דיי בעקביות.
בגן עוד יש ימים לא פשוטים, אבל הצוות שם עושה רושם נהדר, והחרדה שלו אחרי כל תקרית שם עוברת יחסית מהר, אחרי יומיים - שלושה.
בבית, מתחילים לשבור הרגלים, שזה היה חלק מהקושי, כל דבר שעשיתי פעם אחת - היה צריך להעשות בדיוק אותו הדבר בפעמים הבאות. למשל אם נכנסנו למקום כלשהו דרך המדרגות - אי אפשר להכנס בפעם הבאה מהשיפוע, אם שרתי שיר מסויים לפני השינה - אני כבר שנה חייבת לשיר את אותו השיר וכד'. בהנחייה הטיפולית אני מתחילה לאט לאט לשבור את ההרגלים ומזכירה לעצמי לאפשר לו לכעוס ולהושיט לו סולם אחרי כמה זמן כדי לצאת מהפינה. ובאמת אני רואה שקל יותר להושיט סולמות ולוקח פחות ופחות זמן לצאת מהכעס, ופחות ופחות פעמים לחזור על התהליך עד שההרגל נשבר. ומצד שני קל יותר להציע פעילויות חדשות ועושה רושם שהוא ממש נהנה.
אתמול מרחתי מלא קצף גילוח על קיר המקלחת וציירנו עליו, הוא כל כך נהנה וזו פעילות כל כך מחזקת ידיים וכתפיים ששווה לקנות במיוחד בשביל זה מיכל קצף, ולעבוד גם על חלונות. קל לנקות ונעים לשחק בזה.
עוד הנחייה מצויינת שקיבלתי ואני רוצה לשתף איתכן - כשיש תקרית והילד עושה משהו מאד לא בסדר - באותו הרגע אין טעם לנאום, וגם לא לשאול למה עשה ככה, כי זה מכניס אותו לאי נעימות שהוא לא מסוגל להת מודד איתה, והרבה ילדים מוצאים את עצמם בפינה הזו, נבהלים ממה שעושים וגם מזה שכועסים עליהם ונאטמים. אז באותו הרגע פשוט להגיד שאני לא מרשה. אם הילדיים עדיין פעילות (לרעה) להחזיק אותן, ולחזור שוהב ולהגיד שאני לא מרשה. אם כן אפשר לדבר קצת אפשר להרחיב ולומר שכמו שאני לא אתן ל-X לפגוע בך, או להרביץ/לנשוך וכד' ככה אני לא אתן לך לפגוע בו.
זהו. אחר כך, בנחת וכשנמצאים לבד אפשר ורצוי לדבר על מה שהיה.
יום טוף
