בצל הדמדומים
שוב שלום. אני מבקשת לפרוק קצת. לא יודעת לאן הדברים יגיעו, צריכה לשחרר קצת ממני. אני לא יודעת מה יש לבן שלי וזה הורג אותי. לכאורה כבר יש אבחנה. אנחנו, דיצה, שוב אנחנו, בום. והיא לא היחידה. היו עוד שראו, שהתרשמו, שהתריעו. והסימנים, גם אלו שיש בעודף, גם אלו שחסרים. כתובים על הקיר, מהבהבים, לא מניחים. תראי אותנו, אנחנו פה. הילד שלך, המתוק שלך, המלאך הקטן והמושלם שלך. הוא לא מה שאת חושבת, אמא יקרה. המלאך הזה הוא אוטיסט. די להכחשות, די לך. הרימי ראש ושאי עינייך למציאות. כזו היא. ואני מסרבת לקבל. האם אני בעמדת הכחשה? ואולי כולם טועים, ואני היחידה שיודעת? לא יודעת להניח, לא יודעת לקבל. פוגשת אנשים, מומחים, יועצים, שומעת אותם ולהם בפתיחות ובסקרנות, אולם מטילה יהבו של ספק בכולם. כזו אני, כך הייתי, כך עודני. תמיד. שוחה בכיוונים אחרים, חוקרת עד דק, בודקת כל צעד. לפעמים עם ההמון, לפעמים בכח נגדו. רק מה שמתאים לי, רק מה שמגיע בד בבד עם אמונתי הפנימית, תחושתי, לבי. כך ילדתי, כך גידלתי, כך הגעתי עד הלום. ספקנית, נלחמת, מאמינה, תשושה. הו, כמה תשושה כבר. ולפעמים אומרת לעצמי הרפי כבר, הניחי. אמרו לך שהוא אוטיסט, אז זה מה שהוא. הם יודעים ואת לא. הם ראו הרבה, את רק את שלך. די, עשי את המצופה ממך. רשמי לאן שצריך, הרשמי לאן שצריך, הניחי לאחרים לעשות את המלאכה ונוחי כבר. די לך. מה טעם לך, מה טעם לו בכל האנרגיה הזו שאת משקיעה בחיפוש, בסרבנות, בעצב הלא מאמין. די לך, זה עולה יותר מדי לך. די לך. ואני לא מצליחה. ילד קטן ומואר שלי. איך אוכל להעביר את הדברים אל הכתב, והרי איש מן הקוראים לא זכה לחזות בך, לשמוע אותך, להרגיש אותך. אני רואה אותך, אני יודעת אותך, אני נושמת אותך. וכן, אני רואה את הקשיים. וכן, אני מודעת לפערים. וכן, אני יוצאת מגדרי על מנת לצמצם אותם. אבל אינני יודעת לקרוא לדברים שאני רואה בשמם. וקשה לי בחשכת חוסר הידע, ואינני יודעת באיזו דרך טיפולית עלי לבחור. וכך כבר לא מהיום. חודשים ארוכים באפלה הזו, חצי שנה עוד מעט. ואפילו דקה, דקה אחת מכולן, לא נחה דעתי עלי בידיעה שאני עושה מה שנכון לך, ילד שלי. ואינני יודעת מה יש לך. כיצד אדע מה לעזור לך? אבחונים סותרים. זהירים, מהססים. קיצוניים לצדדים מנוגדים. שמות של תופעות, תסמינים, ליקויים. מה זה כל דבר? מה לו ולנו? הנה כל מיני שיטות ממציאים לנו. מה להם ולנו? מה, האם מוצר מדף זה או אחר, שכתב איש זה או אחר, יכול להתאים ככה סתם לילדון שלי? והרי מי שכתב לא הכיר אותו בכלל! ומנין לו שדוקא כך ולא אחרת? והי, הרי כל מי שמתייעץ עם זה מקבל המלצה לשיטה א', וכל מי שמתייעץ עם האחר מקבל המלצה לשיטה ב', ומי ידע מה מיני? והיכן יימצא לו המומחה בר הסמכא שיוכל לשכנע אותי באמיתות דבריו, בחיוניות שיטתו? והנה שוב הכדור אצלי. זו אני, זו אני שבאשמתי מורידה את עצמי פעם אחר פעם לאפלת חוסר הידע, לנטרול אפשרויות השיקום. ואולי פשוט אינני מוכנה עדין לשמוע את האמת, אולי מחפשת אני עדין רק את האחד שיגיד מה שרוצה אני לשמוע, וסגורה דלתי בפני כל אותם רוחשי רע, לוחשי אוטיזם וחורשי שטנה? אני עושה הרבה למען הילדון שלי. עוד מעט בן ארבע. זה כבר לא עיכוב סתם. אני יודעת כבר לא מעט עליו, על יכולותיו, על קשייו. חלקם מבעיתים אותי, באחרים אני תולה תקוות. אולי קושי אחד, פתיר ובר חלוף, הוא הוא הגורם לכל השאר? נפתור אותו ופוף, הילד יפרח, ואולי לא היו הדברים מעולם. רבים יותר הדברים שאינני יודעת. שאינני מבינה. שנשגבים ממני. ואתמול אמרה לי מטפלת אחת נו די כבר, די לך. המשיכי בעשיה, לחצי ככל יכולתך, שובי אלי עוד שנתיים. אז, או אז, אני מבטיחה לך לדעת הרבה יותר. אבל אין לי סבלנות, לא אין לי. האדמה סביבי נבקעה ,ושום אדמה חדשה לא התייצבה שם במקומה. ואני זקוקה לה, יציבה ותומכת תחת רגלי. שתהיה אדמה חרוכה, שתהיה אדמה חסרה, כל דבר. את הכל אקבל. באהבה, ביראה, בעשיה. את הכל, אבל לא את הכלום הזה. לא יכולה אתו יותר.
שוב שלום. אני מבקשת לפרוק קצת. לא יודעת לאן הדברים יגיעו, צריכה לשחרר קצת ממני. אני לא יודעת מה יש לבן שלי וזה הורג אותי. לכאורה כבר יש אבחנה. אנחנו, דיצה, שוב אנחנו, בום. והיא לא היחידה. היו עוד שראו, שהתרשמו, שהתריעו. והסימנים, גם אלו שיש בעודף, גם אלו שחסרים. כתובים על הקיר, מהבהבים, לא מניחים. תראי אותנו, אנחנו פה. הילד שלך, המתוק שלך, המלאך הקטן והמושלם שלך. הוא לא מה שאת חושבת, אמא יקרה. המלאך הזה הוא אוטיסט. די להכחשות, די לך. הרימי ראש ושאי עינייך למציאות. כזו היא. ואני מסרבת לקבל. האם אני בעמדת הכחשה? ואולי כולם טועים, ואני היחידה שיודעת? לא יודעת להניח, לא יודעת לקבל. פוגשת אנשים, מומחים, יועצים, שומעת אותם ולהם בפתיחות ובסקרנות, אולם מטילה יהבו של ספק בכולם. כזו אני, כך הייתי, כך עודני. תמיד. שוחה בכיוונים אחרים, חוקרת עד דק, בודקת כל צעד. לפעמים עם ההמון, לפעמים בכח נגדו. רק מה שמתאים לי, רק מה שמגיע בד בבד עם אמונתי הפנימית, תחושתי, לבי. כך ילדתי, כך גידלתי, כך הגעתי עד הלום. ספקנית, נלחמת, מאמינה, תשושה. הו, כמה תשושה כבר. ולפעמים אומרת לעצמי הרפי כבר, הניחי. אמרו לך שהוא אוטיסט, אז זה מה שהוא. הם יודעים ואת לא. הם ראו הרבה, את רק את שלך. די, עשי את המצופה ממך. רשמי לאן שצריך, הרשמי לאן שצריך, הניחי לאחרים לעשות את המלאכה ונוחי כבר. די לך. מה טעם לך, מה טעם לו בכל האנרגיה הזו שאת משקיעה בחיפוש, בסרבנות, בעצב הלא מאמין. די לך, זה עולה יותר מדי לך. די לך. ואני לא מצליחה. ילד קטן ומואר שלי. איך אוכל להעביר את הדברים אל הכתב, והרי איש מן הקוראים לא זכה לחזות בך, לשמוע אותך, להרגיש אותך. אני רואה אותך, אני יודעת אותך, אני נושמת אותך. וכן, אני רואה את הקשיים. וכן, אני מודעת לפערים. וכן, אני יוצאת מגדרי על מנת לצמצם אותם. אבל אינני יודעת לקרוא לדברים שאני רואה בשמם. וקשה לי בחשכת חוסר הידע, ואינני יודעת באיזו דרך טיפולית עלי לבחור. וכך כבר לא מהיום. חודשים ארוכים באפלה הזו, חצי שנה עוד מעט. ואפילו דקה, דקה אחת מכולן, לא נחה דעתי עלי בידיעה שאני עושה מה שנכון לך, ילד שלי. ואינני יודעת מה יש לך. כיצד אדע מה לעזור לך? אבחונים סותרים. זהירים, מהססים. קיצוניים לצדדים מנוגדים. שמות של תופעות, תסמינים, ליקויים. מה זה כל דבר? מה לו ולנו? הנה כל מיני שיטות ממציאים לנו. מה להם ולנו? מה, האם מוצר מדף זה או אחר, שכתב איש זה או אחר, יכול להתאים ככה סתם לילדון שלי? והרי מי שכתב לא הכיר אותו בכלל! ומנין לו שדוקא כך ולא אחרת? והי, הרי כל מי שמתייעץ עם זה מקבל המלצה לשיטה א', וכל מי שמתייעץ עם האחר מקבל המלצה לשיטה ב', ומי ידע מה מיני? והיכן יימצא לו המומחה בר הסמכא שיוכל לשכנע אותי באמיתות דבריו, בחיוניות שיטתו? והנה שוב הכדור אצלי. זו אני, זו אני שבאשמתי מורידה את עצמי פעם אחר פעם לאפלת חוסר הידע, לנטרול אפשרויות השיקום. ואולי פשוט אינני מוכנה עדין לשמוע את האמת, אולי מחפשת אני עדין רק את האחד שיגיד מה שרוצה אני לשמוע, וסגורה דלתי בפני כל אותם רוחשי רע, לוחשי אוטיזם וחורשי שטנה? אני עושה הרבה למען הילדון שלי. עוד מעט בן ארבע. זה כבר לא עיכוב סתם. אני יודעת כבר לא מעט עליו, על יכולותיו, על קשייו. חלקם מבעיתים אותי, באחרים אני תולה תקוות. אולי קושי אחד, פתיר ובר חלוף, הוא הוא הגורם לכל השאר? נפתור אותו ופוף, הילד יפרח, ואולי לא היו הדברים מעולם. רבים יותר הדברים שאינני יודעת. שאינני מבינה. שנשגבים ממני. ואתמול אמרה לי מטפלת אחת נו די כבר, די לך. המשיכי בעשיה, לחצי ככל יכולתך, שובי אלי עוד שנתיים. אז, או אז, אני מבטיחה לך לדעת הרבה יותר. אבל אין לי סבלנות, לא אין לי. האדמה סביבי נבקעה ,ושום אדמה חדשה לא התייצבה שם במקומה. ואני זקוקה לה, יציבה ותומכת תחת רגלי. שתהיה אדמה חרוכה, שתהיה אדמה חסרה, כל דבר. את הכל אקבל. באהבה, ביראה, בעשיה. את הכל, אבל לא את הכלום הזה. לא יכולה אתו יותר.