Gloria_Nathan
New member
בפרוס השנה החדשה...
בעוד כשלושה ימים רובנו, בני גיל העשרה, ניקח את התיק, נזרוק פנימה כמה מחברות או אלי קלסר, עטים ונצעד/ניסע למוסד החינוכי הקרוב למקום מגורינו. חלקנו כבר עושים את זה מהיום (היהי) חלקנו יתחילו מאוחר יותר הודות לשביתות הבאות עלינו לטובה עם כל פתיחת שנה (מניאקים
אבל בסופו של דבר כמעט כולם פה יצטרכו להכנס לאחת מהכיתות האלה, נו אתם יודעים, עם הילדים האלה. ומה תהיה שונה השנה אשר מתחילה לה כעת? בטח בכלום. שיעורי ספורט יתרוקנו להם לאט לאט עד שבסוף רק חמישה ילדים בקושי יגיעו, החומר במתמטיקה ימשיך להיות הכי משעמם (בעיקר בגלל המורה) המגמה תמשיך לקחת לנו את כל החיים ואני אמשיך להיות הבן אדם היחיד בשכבה שמעולם לא היה לו חבר/ה וכנראה לעולם לא יהיה. ולמה שאלתם? אהה כי אני מצורעת, אסור להתקרב עליי, כל מי שיסתכן עלול למות, לא ניתן לאהוב אותי או לראות בי משהו מלבד כשרון. לשבת לידי בכיתה הינו עונש מהמורה ומי שמדבר איתי בהפסקות זקוק להתסכלות פסיכאטית עמוקה. או במילים אחרות: אני שמנה! אבל היי זה בסדר, אחרי הכל יש לי משפחה אוהבת בלי אמא שכל הזמן תוקעת בי מבטים מאשימים אפילו כשאני אוכלת פלפל, ובלי אבא שחייב להעיר כל הזמן הערות פוגעות, ובלי אח שטוען שאני גומרת לו את כל האוכל בלי יחס לכמות האוכל שיש והכמות של מה שאכלתי. וכמובן גם יש לי מערכת חברים שאני יכולה להישען עליה, בלי חברים שהולכים ממני בזמן שאני מדברת, בלי חברים שיעזבו אותי לבד בכנרת כשאני לא מרגישה טוב וילכו לדיסקו וכשיחזרו אפילו לא ישאלו אם אני מרגישה יותר טוב, כמובן שאין שם אף חבר שאם אני אבוא לרקוד איתו בדיסקו הבא שנלך עליו הוא ינסה להתרחק ממני ולעשות כאילו הוא לא רואה אותי, וכולם באמת רוצים לבלות איתי והם לא סתם מדברים איתי פעם בחודש רק כדי שאני לא אהיה עצובה ונצטרך להגדיש לנושא "היחס לחבר" שיעור מחנכת, וזה בטח כבר ברור לכם שמעולם לא קיבלתי הזמנה למסיבה מתוך רחמים. אבל היי למה שלמישהו יהיה אכפת? אחרי הכל אמרתי את זה בעצמי: אני שמנה!
בעוד כשלושה ימים רובנו, בני גיל העשרה, ניקח את התיק, נזרוק פנימה כמה מחברות או אלי קלסר, עטים ונצעד/ניסע למוסד החינוכי הקרוב למקום מגורינו. חלקנו כבר עושים את זה מהיום (היהי) חלקנו יתחילו מאוחר יותר הודות לשביתות הבאות עלינו לטובה עם כל פתיחת שנה (מניאקים
אבל בסופו של דבר כמעט כולם פה יצטרכו להכנס לאחת מהכיתות האלה, נו אתם יודעים, עם הילדים האלה. ומה תהיה שונה השנה אשר מתחילה לה כעת? בטח בכלום. שיעורי ספורט יתרוקנו להם לאט לאט עד שבסוף רק חמישה ילדים בקושי יגיעו, החומר במתמטיקה ימשיך להיות הכי משעמם (בעיקר בגלל המורה) המגמה תמשיך לקחת לנו את כל החיים ואני אמשיך להיות הבן אדם היחיד בשכבה שמעולם לא היה לו חבר/ה וכנראה לעולם לא יהיה. ולמה שאלתם? אהה כי אני מצורעת, אסור להתקרב עליי, כל מי שיסתכן עלול למות, לא ניתן לאהוב אותי או לראות בי משהו מלבד כשרון. לשבת לידי בכיתה הינו עונש מהמורה ומי שמדבר איתי בהפסקות זקוק להתסכלות פסיכאטית עמוקה. או במילים אחרות: אני שמנה! אבל היי זה בסדר, אחרי הכל יש לי משפחה אוהבת בלי אמא שכל הזמן תוקעת בי מבטים מאשימים אפילו כשאני אוכלת פלפל, ובלי אבא שחייב להעיר כל הזמן הערות פוגעות, ובלי אח שטוען שאני גומרת לו את כל האוכל בלי יחס לכמות האוכל שיש והכמות של מה שאכלתי. וכמובן גם יש לי מערכת חברים שאני יכולה להישען עליה, בלי חברים שהולכים ממני בזמן שאני מדברת, בלי חברים שיעזבו אותי לבד בכנרת כשאני לא מרגישה טוב וילכו לדיסקו וכשיחזרו אפילו לא ישאלו אם אני מרגישה יותר טוב, כמובן שאין שם אף חבר שאם אני אבוא לרקוד איתו בדיסקו הבא שנלך עליו הוא ינסה להתרחק ממני ולעשות כאילו הוא לא רואה אותי, וכולם באמת רוצים לבלות איתי והם לא סתם מדברים איתי פעם בחודש רק כדי שאני לא אהיה עצובה ונצטרך להגדיש לנושא "היחס לחבר" שיעור מחנכת, וזה בטח כבר ברור לכם שמעולם לא קיבלתי הזמנה למסיבה מתוך רחמים. אבל היי למה שלמישהו יהיה אכפת? אחרי הכל אמרתי את זה בעצמי: אני שמנה!
