בעקבות הסרט שהיה בערוץ 2...

[נ.תהילה]

בעקבות הסרט שהיה בערוץ 2...

אני לא יודעת מאיפה להתחיל, עם כל המחשבות והרגשות שצפים בי עכשיו. אבל תגידו- רק דבר אחד: באמת אנשים לא משווים את הכאב שלהם הפרטי. שלהם הוא נראה הכי ענק וכואב שבעולם- לכאב של כל אדם אחר עם כאביו הוא??? זו רק אני, הקטנונית ובעלת רחמים עצמיים, שמשווה המון אותי לאחרים? 5 הנשים האלו, באמת מדהימות אחת אחת, באמת לא משוות את כאבן? שתי הנשים שאיבדו גם בעל וגם 2 ילדים, איך הן לא מרגישות הכי הכי הכי מוכות גורל, גם עם הידיעה שלאחרות ש"רק" אבדו ילדה 1 אכן כואב, אבל לא כמו שלהן כואב. תסבירו לי, אני לא מבינה!!!

 

[btuv]

גם אני ראיתי את הסרט

ומודה שגם אני לא יכולתי שלא לחשוב במהלך הסרט כמה "שפר עלי גורלי" ביחס לשתי הנשים הללו.

 

[מטפל]

סרט שנשאר חזק בלב

צפיתי בסרט וזה מהדהד אצלי חזק מאוד. איזה עוצמה יש בנשים הללו- פשוט מרגש. כל אחת ודרכי ההתמודדות שלה.

 

[BooBee]

היי תהילה יקרה

(קודם כל, לא ראיתי את הסרט, אני רק מתייחסת להודעה שלך) כתבתי לך עכשיו תגובה נורא ארוכה ומחקתי אותה. אני מנסה להבין למה, להסביר לעצמי, וקשה לי. הצורך הזה בלעשות השוואות הוא מיותר בעיניי, בשורה התחתונה. זה כמו שאני ואת איבדנו אחות, ואני יודעת שאין בכלל מקום להשוואה, למרות שאנחנו נמצאות באותו סטטוס. אבל אצלי ואצלך, לדעתי לפחות, אנחנו חוות את זה אחרת, בגלל הגיל שלנו והגיל שבו איבדנו את האחות שלנו. אני חושבת שהפורום הזה הוא עדות לכך שאין בכלל מקום להשוואה, כי כל אחד זה עולם בפני עצמו וכל אובדן הוא סובייקטיבי לחלוטין. אני חושבהת שהכאב הוא אותו כאב, רק בעוצמות אחרות לגמרי, וזה פוגע במקומות אחרים בנפש, וזה יכול להיות נוראי ואיום ומה לא, אבל בסופו של דבר, מישהי שאיבדה ילד, או מישהי אחרת שאיבדה גם בנזוג וגם ילד, שתיהן נמצאות באותו מקום של התמודדות, לשנייה יש התמודדות כפולה אמנם, אבל לכל אחת מהן הכאב מופיע בעוצמה צורמת. ובעצם, רק רציתי לומר, שאין דבר כזה לאבד "רק" ילדה אחת.

 

[אלכסנדרה ד]

השוואות

אסור להשוות כאבים ושכול, כי כל כאב כזה הוא חושך שאין שחור ממנו עבור אלו החשים אותו. אני זוכרת שלאחר שאיבדתי את בן זוגי, נמצאו מספר אנשים "חכמים" שאמרו לי (ציטוט!): "את יודעת, לאימא שלו כואב יותר". הם רצו לנחם אותי...

 

[liat1953]

אין מאזניים לרגשות

כל אחד,בעיני עצמו,כאבו הוא הנורא ביותר. לגבי כל אותם "מנחמים"אני יכולה לומר לך כי אף אחד לא יכול לחוש את מה שאת חשה ומה שקורה בעקבות אובדן של אדם יקר.לדעתי,החושים חשופים יותר ואנו נעשים רגישים יותר ומילה שנאמרה בעבר היא לא מתקבלת על ידינו אחרי האובדן באותה צורה...הרגישות גבוהה יותר ומי שלא חווה את האובדן שחלילה גם לא יחווה לעולם רוצה להקל ולו במעט ולא אחת מכביד...אני מקבלת זאת בהבנה ויש לי זכרונות מלפני האסון שאני גם לא ידעתי מה לומר ואיך ומתי או מה אפשר לומר ומה לא.הסיטואציה הזו היא מאד לא קלה ולא פשוטה.

 

[אחת מהצד]

../images/Emo142.gif

לא מכירה סרגל לכאבים ולא מכירה מידה שמודדת אובדן של ילד, הורה, אח, בן זוג, חבר.. לא מבינה אנשים שעושים השוואות בינם לבין האחר, גם בדברים יותר פשוטים. הכאב, תלוי באופי הקשר שהיה ובאיך שאתה חי את החיים שלך - איך אתה בנוי ומה הכלים שיש לך להתמודד בעולם.

 

[עינבל פנ]

תהילה

לא ראיתי את הסרט אבל קראתי כתבה עליהם שהיתה לאחרונה. האמת כשקראתי את הכתבה חשבתי לעצמי 2 הנשים האלה הן הכי אומללות. איך הן בכלל מצליחות להתמודד. אבל אולי זה לא כך מפני שבזמן שאנחנו מתאבלים, המהות באבל היא להתמודד עם מה שאין והרבה פחות רואים את מה שיש. ולכן אולי מה שיש בעיצומו של האבל לא רלונטי ואולי לומדים להעריך אותו בהמשך. חוץ מזה יש את העניין של כוחות הנפש. יכול להיות שאם חס וחלילה היה עובר עלי אותו אסון שעבר על מישהו אחר, אולי הוא היה מתמודד בזכות כוחותיו ואני למשל הייתי משתגעת/מתאשפזת/מתאבדת כי לא היו לי את אותם כוחות שיש לו. ובנוסף אני לא יודעת מה קשה יותר : לאבד בן זוג וילדים או לאבד ילד+לסבול מפציעה קשה+לטפל בבן זוג משותק. בקיצור מאוד מורכב ולא מדיד. יש שיתמודדו עם זה יותר טוב ויש שעם דבר אחר. הכל כל כך עצוב, כואב, בלתי נתפס. המציאות הזו לא מפסיקה לתת לנו דוגמאות. ראה סיני.

 

[tutida]

לדעתי

זה נכון שכל אובדן הוא קשה, כמובן שאי אפשר לכמת את הצער וזה תלוי באישיות ובסביבה התומכת שיש או אין, אבל נראה לי שיש קשר אם הנסיבות קשות יותר, כמו פציעה אישית ואובדן של כמה קרובים. הכל נורא, אבל רצף שכזה נראה לי מאוד נורא. זה כל כך מפחיד אותי לחשוב על מה עלול לקרות (בפוטנציאל), שזה יכול בהחלט לשתק אותי מלעשות דברים ביומיום כמו שצריך. אולי הדחקה מסויימת או חשיבה חיובית על מה שיש הם לא רעים ואפילו עוזרים. שיהיה לכם יום נעים ורגוע.

 

[yaffa123]

ואני

מצטערת וקשה לשמוע על אובדנם הרב. לי זה דוקא עזר (כמה שזה נורא להגיד). המחשבה והחשיבה על האשה שאבדה את כל משפחתה. אני חשבתי איך אפשר, איך אפשר להמשיך אחרי זה. זה נותן איזה שביב הסתכלות חיובית על מה שאני עברתי ועוברת. אני אומרת אבדתי את היקר לי מכל אך עדין יש לי בשביל מי לחיות, בנות מקסימות בן זוג מדהים ותומך. כל העניין גבש אותנו מאוד כמשפחה ולעומת אשה זאת, מה לי כי.... צר לי עליה מאוד ודרכה אני רואה כמה עוד הרבה יש לי להפסיד אם לא 'אחיה'