כותב בעפרון
New member
בעקבות האירועים...
הם ישבו שם כולם, מסתכלים אחד לשני בעיניים, מתקשים לעכל... איתי ישב שם בצד דרגות קצונה על מדי ב` זיפים סוררים ומבט עייף וכבוי. איציק נכנס לא יודע אם מותר לקרוץ או לא במצב כזה החליט בסוף לוותר והתיישב ליד איתי, מתחילים להתלחש... זכרונות... ערב שבת, אחרי הארוחה כרגיל נפגשים בחצר סניף בני עקיבא המקומי, החבר`ה הגיעו מישיבות ההסדר, הבנות משירות לאומי. ישוב ציוני דתי קלאסי. מהר מאוד מתאספים בחבורות, מחליפים חויות משלושה שבועות שלא נפגשו. רק שנה שעברה כשסיימו י``ב נפגשו כמעט כל יום ועכשיו התרחקו כל אחד לדרכו, ואלו המפגשים היחידים שלהם. רוני כרגיל קופץ לחצי שעה. התחיל ללמוד בישיבה, לא הצליח, התגייס לסיירת. עכשיו הוא עייף בכל רגע נתון. מדברים קצת עם חברים, ונעלמים. ``רוני, חכה שניה`` תרצה מגיעה אחריו בריצה ``כבר הולך?`` -``כן, אני עייף?`` - ``מה עושים לכם שם?`` -``מאמנים אותנו לא לישון`` הוא קורץ ``אבל אני עובד עליהם וישן בבית`` -``מתי תהיה שוב בבית?`` היא שואלת. -``לא יודע`` -``תתקשר מדי פעם`` -בלי נדר, שבת שלום. ערב שבת, טלפון מצלצל... -תרצה? -רוני, זה אתה? -תרצה, הציעו לי לצאת לקורס קצינים, אני חייב לתת תשובה עד יום ראשון. -רוני, אתה לא יוצא, נכון? -למה לא? -מה יהיה עלינו, רוני? -מה זה סותר? -איך נחיה אחרי שנתחתן? אתה תמשיך בצבא. -תרצה, את יודעת מה החשיבות של היחידה בעיניי, הם צריכים אותי. -כבר החלטת, נכון, רוני? -כן. -שבת שלום. -כועסת? -לא. -שבת שלום. יום שלישי, 3:00 לפנות בוקר, הם בתוך שכם, רצים בסמטאות. כזה דג שמן כבר המון זמן לא דגנ%0סופי... איתי הרים את הראש דווקא הוא שהכיר את רוני מילדות נשלח מן היחידה לשבעה, איציק התיישב לידו שנים לא ראה אותו, איציק היה הליצן, הלך לישיבה והתרצן. הם ישבו שותקים, כאב של חברים שבגיל 21 כבר איבדו חבר קרוב... ודממה, תרצה ישבה שם גם היא, אלמנה, היא היתה נשואה רק חודשיים... בוכה בלי קול... ``שפתיה נעות, וקולה לא ישמע...``
הם ישבו שם כולם, מסתכלים אחד לשני בעיניים, מתקשים לעכל... איתי ישב שם בצד דרגות קצונה על מדי ב` זיפים סוררים ומבט עייף וכבוי. איציק נכנס לא יודע אם מותר לקרוץ או לא במצב כזה החליט בסוף לוותר והתיישב ליד איתי, מתחילים להתלחש... זכרונות... ערב שבת, אחרי הארוחה כרגיל נפגשים בחצר סניף בני עקיבא המקומי, החבר`ה הגיעו מישיבות ההסדר, הבנות משירות לאומי. ישוב ציוני דתי קלאסי. מהר מאוד מתאספים בחבורות, מחליפים חויות משלושה שבועות שלא נפגשו. רק שנה שעברה כשסיימו י``ב נפגשו כמעט כל יום ועכשיו התרחקו כל אחד לדרכו, ואלו המפגשים היחידים שלהם. רוני כרגיל קופץ לחצי שעה. התחיל ללמוד בישיבה, לא הצליח, התגייס לסיירת. עכשיו הוא עייף בכל רגע נתון. מדברים קצת עם חברים, ונעלמים. ``רוני, חכה שניה`` תרצה מגיעה אחריו בריצה ``כבר הולך?`` -``כן, אני עייף?`` - ``מה עושים לכם שם?`` -``מאמנים אותנו לא לישון`` הוא קורץ ``אבל אני עובד עליהם וישן בבית`` -``מתי תהיה שוב בבית?`` היא שואלת. -``לא יודע`` -``תתקשר מדי פעם`` -בלי נדר, שבת שלום. ערב שבת, טלפון מצלצל... -תרצה? -רוני, זה אתה? -תרצה, הציעו לי לצאת לקורס קצינים, אני חייב לתת תשובה עד יום ראשון. -רוני, אתה לא יוצא, נכון? -למה לא? -מה יהיה עלינו, רוני? -מה זה סותר? -איך נחיה אחרי שנתחתן? אתה תמשיך בצבא. -תרצה, את יודעת מה החשיבות של היחידה בעיניי, הם צריכים אותי. -כבר החלטת, נכון, רוני? -כן. -שבת שלום. -כועסת? -לא. -שבת שלום. יום שלישי, 3:00 לפנות בוקר, הם בתוך שכם, רצים בסמטאות. כזה דג שמן כבר המון זמן לא דגנ%0סופי... איתי הרים את הראש דווקא הוא שהכיר את רוני מילדות נשלח מן היחידה לשבעה, איציק התיישב לידו שנים לא ראה אותו, איציק היה הליצן, הלך לישיבה והתרצן. הם ישבו שותקים, כאב של חברים שבגיל 21 כבר איבדו חבר קרוב... ודממה, תרצה ישבה שם גם היא, אלמנה, היא היתה נשואה רק חודשיים... בוכה בלי קול... ``שפתיה נעות, וקולה לא ישמע...``