אהלן חייבת
עונה לך תשובות, סעיף סעיף:
החוסר שקיים אצל הצרכנים הוא אינו חוסר אמיתי. לאפאחד לא ממש "חסר" שתהיה לו
יותר גדול, או מותגים יקרים, או מערכת קולנוע ביתי חדשה. זהו חוסר שגרמו לנו, ע"י מניפולציות רגשיות, בעיקר ע"י פרסום מסיבי שהולך בדרך אל הרגשות שלנו, ובעיקר אל רגש ההשתייכות החברתית והרצון לסטטוס חברתי, וגם הרצון להיות מאושר, חברות שמייצרות מוצרים שאת רובם אנחנו לא צריכים ורובם לא חסרים לנו, בטח שלא מבחינה קיומית.
מחירי המוצרים זולים? תלוי איפה. כמובן שרשת גדולה יכולה להוזיל מחירים כי היא קונה בכמויות גדולות יותר. אבל, בכל מקום שנמצאת רשת גדולה, עסקים קטנים מתרסקים. אנחנו יכולים להגיד עד מחר שזה חוק הג'ונגל והחזק שורד, אבל זה לא כך. יש מספיק מקום לכולם ואפשר וצריך לתת גם לעסק קטן להתפתח. ודוגמא טובה לזאת קיימת באיטליה, ששם, במקומות מסוימים, התחרות בין החנויות היא הוגנת ואפילו אחד קונה מהשני. ועוד לגבי המחירים: מחירים זולים זה בגל לעלות ייצור נמוכה, שזה אומר, העסקת ע(ו)בדים בתנאים תת אנושיים. וגם, שוב, תלוי איפה. יש הרבה חברות (כמו נייק) שמעסיקות ע(ו)בדים בתנאים כאלה ובכל זאת המחירים של הנעליים בשמיים.
המחשבה שלנו חופשית, זה נכון. אבל, יש כאלה שנלחמים על המחשבה שלנו. כשאת רואה פרסומת בטלוויזיה, לא תמיד את שמה לב, אבל ברוב המקרים לא מנסים למכור לך מוצר, אלא דימוי. וגם רגש. היום, עולם הפרסום מקשר בין מוצרים לבין רגשות. קני את המוצר הזה ותהיי מאושרת. קחי למשל את ההשתוקקות שלנו להשתייכות חברתית. כולנו רוצים להיות מקובלים, לא? אז איזו דרך להיות מקובל יותר טובה מלקנות את מה שכולם קונים? אם כולם לובשים LEE COOPER, גמני אלבש LEE COOPER כי זה מגניב ובאופנה. למה שאהיה חריג? לא משנה שהג'ינס יעלה לי 350 ש"ח. כשאנחנו מופ33ים כל היום, ע"י פרסום שאי אפשר לברוח ממנו כי הוא נמצא בכל מקום: ברדיו, בטלויזיה, ברחוב, אפילו בשירותים של בתי קפה, המח שלנו סופג דימויים, של מה שאנחנו יכולים להיות אם נקנה את המוצר המסוים שרוצים למכור לנו. המחשבה החופשית שלנו הולכת לאיבוד מול מכונה משומנת היטב של אנשים שיודעים עלינו מספיק בשביל לדעת למה ומתי אנחנו קונים. מכוונים לרגשות שלנו, גורמים לנו לרצות, להשתוקק, לחלום שאולי.. לרוב זה לא קורה.
כלכלה חופשית. על כלכלה ,אני מודה, אני לא יודע מספיק על מנת לענות ולכן אבקש מהאזרח דרור שיענה לך על השאלה. בינתיים קבלי קישור לאתר
בדידות, תוכלי לקרוא שם על כלכלה.
לגבי תעשיית העבדים: אפאחד לא מוכן להיות עבד. בטח שלא מבחירה. שלא לדבר על כך שסעיף ד' במגילת זכויות האדם אומר: "לא יהיה אדם עבד או משועבד. עבדות וסחר בעבדים ייאסרו לכל צורותיהם". אבל מי שם על מגילת זכויות האדם? הטענה שלהעסיק אנשים במפעלי יזע במזרח זה בסדר כי זה נותן להם עבודה היא טענה שלא עובדת. קודם כל, אותם אנשים חיו בסדר גמור לפני שחברות ענק השתלטו על שטחים חקלאיים שלהם והרסו אותם על מנת לבנות מפעלים לייצור, תוך ניצול העובדה שבמקומות אלה המודעות לזכויות האדם היא אפסית. האנשים שחיים בסין יכולים להתפרנס מחקלאות ומסחר, שזה מה שעשו לפני שהיו מפעלים, ואנשים חיו לא רע והתפרנסו בכבוד. אני לא רואה שומדבר טוב בלהעסיק ילדה בת 8 18 שעות ביום תמורת 7$ ליום עבודה, כשבמקומות מסוימים אסור להם אפילו ללכת להשתין והם עושים את זה לתוך שקיות, שלא יצטרכו לקום מהעבודה חלילה. אותם ילדים חשופים למפגעים בטיחותיים, לא מעט פעמים פרצו שריפות במפעלים ועובדים נשרפו למוות או נחנקו למוות או נהרגו בתאונות עבודה. אפשר וצריך להזכיר את מקרה איקבל מאסי, ילד פקיסטני שנמכר לעבדות, נמלט, חשף לעולם את תנאי עבדותו המזעזעים, חזר לכפרו ונרצח. בקיצור, להגיד לילד סיני "זה בסדר שאתה עבד ותגיד תודה כי אחרת בכלל לא היתה לך פרנסה" זה לא עובד. הילד הסיני לא צריך אותנו שם והוא הסתדר יפה מאד בלעדינו. היתה לו החירות שלו, ואפאחד לא כפה עליו לעשות כלום. ולחופש, כידוע, אין מחיר. שלא לדבר על תעשיית הקקאו שלשם כך חוטפים וסוחרים בילדים שנשלחים עבוד במטעי קקאו באפריקה.
שלדעתי היא מבורכת.
