בעקבות אוריק

[מביטה בצד]

בעקבות אוריק

מה לעשות מנצלת את הנושא. אז כן לשלוח לטיפול, לא לשלוח לטיפול, אני אחזור אחר כך לשרשור ההוא, אבל יש לי שאלה. אם אדם מגיע מתוך מצוקה כלשהי לטיפול, עובר כל מיני שלבים תוך כדי ועקב, מצבו משתפר, ישנה הקלה, הסיבות שבגללן הגיע לטיפול, נראות כאילו הן מאחוריו. ואז, יום אחד במהלך הטיפול, מגיע שלב שבו הוא צריך לגעת באיזה שהוא חור שחור בזכרונו. משהו שגם הוא עצמו לא יודע בדיוק מהו, הוא רק יודע שמסיבות כאלה ואחרות כל חייו הוא הדחיק אותו. מה הייתם ממליצים לכזה אחד ? ללכת עד הסוף ולהתמודד עם כל השדים האפלים בחייו ? או לעצור רגע לפני, בנקודת זמן בה הוא מספיק יציב והבעיות שבגללן הגיע לטיפול לא קיימות יותר, על מנת לא לקחת סיכון של פתיחת "תיבת פנדורה" שמי יודע מה היא מכילה בתוכה ואיך תשפיע על חיי היום יום שלו ?

 

[תקוה או יאוש]

דעתי...

אז אם אתייחס למה שכתבת..."מגיע שלב שבו הוא צריך לגעת באיזה בור שחור..."- אם צריך אז צריך, אין שאלות לגבי זה. הוא בין כה בטיפול ורוצה להאמין שהמטפל/ת בו ידע להגן עליו מפני נפילות לתוך אותו בור.באופן אישי? תמיד הולכת עד הסוף. השריטה כבר קיימת בין כה וכה, אולי יהיה סיכוי לרפא אותה?

 

[גלית35]

תגובה כללית בנושא ../images/Emo20.gif

נכון שלפעמים הנושא של טיפול עולה כאן הרבה.יש אנשים שצריכים את הפוש הזה אפילו מזרים בכדי להגיע להחלטה להתחיל ולחפור בכל השדים או החרים השחורים, נכון שם יודעים על זה אבל הפוש הקטן הזה עושה לעפמים טוב. לא זוכרת איך הולך המשפט הזה:שניים אומרים לך ש... אז כנראה שזה נכון או משהו כזה. ולגבי עם לגעת או לא בחורים השוחרים בשביל זה נמצא שם המטפל והוא בהחלט יודע אם זה הזמן הנכון בשלב של הטיפול לפתוח אותם או לא. בתור אחת שהיתה שם בטיפול, כשאני אומרת למישהו לך לטיפול, אני תמיד מוסיפה זו ירידה לצורך עליה.יש ימים שחוזרים מיטפול על הפנים בגלל החורים השחורים או סתם כל מיני. ואחרי כמה ימים מתחילה העליה ורואים שהשד לא נורא כל כך. אני יודעת שהטיפול עשה לי רק טוב- ברגע שמצאתי מטפל שהתאים לי ואני באמת רציתי לטפל בעצמי.

 

[עיניים]

../images/Emo141.gif דומה הדבר

לנטילת אנטיביוטיקה. אחרי 3 ימים - מרגישים מצויין, כלום לא כואב, הדלקת - עברה, אבל הרופא חזר והתריע - לסיים את כל הכמות. לא סתם נקלע אדם למצוקה, ופונה לעזרה. גם אם על פניו נראה לאחר זמן כאילו המצוקה חלפה לה ואין לה זכר - הרי שבכל זאת "מגיע השלב שצריך לגעת בחור שחור". הבעיה היא שייתכן מאד שאותה מצוקה בעטייה הגיע האדם לטיפול - מקורה באותו "חור שחור", וסביר להניח שאם לא יפתור המטופל את בעיית החור הזה, תצוץ המצוקה שוב, ויש סיכוי שתופעות אחרות תופענה גם ברבות הימים. קשה ומכאיב ככל שיהיה - יש לדעתי להמשיך במסע אל תת ההכרה - כי שם טמונים לרוב השורשים של הבעיות הנפשיות או המצוקות אליהן אנו נקלעים. בריחה - לא רק שלא תועיל, היא אפילו תזיק,,,,,

 

[האלי]

אם הפסיכולוג טוב

שילך על זה. אם הפסיכולוג לא טוב שילך משם. שלך, האלי.

 

[אטיוד5]

סליחה ...

אני מבין קטן בפסיכולוגיה... מבין קטן בחורים שחורים ושדים ... (בכלל, המינוח הזה, "שדים" - מקומם אותי) אבל אני יכול לגזטר ולהקיש מהתחום שלי. בתחום שלי, מחשבים, יש אימרה נפוצה שאומרת - אם זה עובד, אל תיגע. כי אם תתחיל לפתוח, אולי תגלה המון חלודה, תצטרך להחליף את כל הצנרת לחדשה, ואולי אפשר לחיות עם באג קטן בלי כל הטררם. מצד שני, ברור שחדש הוא יותר טוב, ולפעמים שווה את ההשקעה. ועוד דבר - לפעמים ההשקעה לא כ"כ ענקית כפי שנראה מהתחלה. כי זה משהו שאיכשהו, באמת, באמת, עם יד על הלב, זה משהו שכבר חשבנו עליו. ובעצם יודעים את הפיתרון לו. רק שחששנו ללכת בדרך. ועכשיו, כשאנו מודעים, אפשר להסיר את החשש. עם או בלי עזרה מאיש עם שכל ישר.

 

[מייקי69]

חיי היומיום שלו מושפעים

ועוד איך מושפעים. לעולם יהיו מושפעים. השאלה היא עד כמה. אני חושבת שאת אחד השיעורים המאלפים שקיבלתי בפסיכולוגיה, קיבלתי תוך כדי צפיה במי שהיה בעלי. אדם עם ים של פוטנציאל. שיכלי ורגשי. ים. ואפס מודעות. חומות בצורות. ראיתי את הפוטנציאל. כולם ראו. בכל התחומים ראו. והוא הלך מוגן ומבוצר. הלך וחייו קורסים סביבו. וסרב לראות.... שנים שאני רואה מרחוק, איך המעגלים סגורים עבורו. אין יוצא ואין בא. והעובדה שהוא אינו מודע, אינה מגנה עליו מפניהם. לא צריך להאמין בפסיכולוגיה, כדי לראות. זה כל כך גלוי לעין. כשאדם נתון במעגל אין סופי, של כשלים שחוזרים על עצמם, של מצב (נפשי, חברתי, כלכלי - אחת היא) תקוע - של אין מוצא, לא משנה איזה תירוץ יתן לעצמו, או איזה סיפור ימציא - המצב ישאר מצב. המעגל ישאר מעגל. אם אדם נמצא במצב של הדחקה, או היה שם, ולא נחלץ - איך אפשר לומר עליו ש"הסיבות נראות כאילו הן מאחוריו?" אולי ה"נראות כאילו" הזה, גם הוא איזה מצב של הדחקה? סוג של הדחקה? אז אדם עבר תאונה קשה, ועכשיו הוא צולע. הוא כבר התרגל לצליעה. ביג דיל. הנה, הוא מצליח ללכת. עובדה. קצת כואב בימים גשומים, אולי פה ושם פעם ב... הוא לא ממש מצליח להתרומם מהמיטה. אולי הוא בחיים לא יצליח לרוץ. אז לא. אז לא. לא מוכרחים. אפשר לזחול. אפשר לצלוע. אפשר לדלג על יום או יומיים בשנה, כי אי אפשר לקום מהמיטה. אבל אפשר לחיות ככה. אפשר. בטח אפשר. השאלה היא המחיר. ויש מחיר. קצת כואב. קצת מפחיד לחשוב - איך יהיה מחר? יום של צליעה או יום של זחילה? ואיכות החיים? וחוסר היכולת לרוץ, או לקפוץ או לרקוד...? לכאורה - אפשר לחיות ככה. לא מוכרחים לעבור ניתוח. ניתוח זה מפחיד. ניתוח זה מסוכן. ניתוח זה תקופת החלמה. אבל ניתוח - זו גם תקווה. תקווה עם סיכוי גבוה להחלמה מלאה. לאיכות חיים טובה יותר. להפחתת הכאב. אני אמורה להיות זהירה מאד בתשובה שלי כאן, נכון? אבל אני יודעת. אני עברתי את הניתוח. מאז - אין ימי מיטה. אין ימי זחילה. יש ימים שבהם לא אוכל לרקוד, אני יודעת. ואולי יהיו ימים שבהם שוב אצלע. אבל איכות החיים שלי טובה לאין שיעור! וההמלצה הלא מקצועית שלי (אני לא יודעת מהו בדיוק הסיפור שמאחורי השאלה, הרי), היא פשוטה: יתן אדם דעתו על איכות חייו. יבדוק בציציות האם אכן טובה לו האיכות הזאת. יבחן האם יש מעגלים שחוזרים על עצמם, בחייו, ולוכדים אותו. האם הוא נתון במצב של אין מוצא, מבחינות מסויימות (יחסים עם חברים, עם בן הזוג, עם עצמו, עם התחביבים שלו, העבודה שלו וכו´) - ויחליט החלטה עצמאית לגמרי: כמה הוא מוכן לשלם. מה המחיר. אופציות לשיפור תמיד נתונות. צריך רק לבחור בהן.

 

[אטיוד5]

מעניין שאחרי שנה-שנתיים ...

שאנחנו כאן כל אחד מאיתנו, את ואני, ועוד הרבה כאן, עדיין שבויים בעצמם, עדיין אומרים את אותם משפטים, עדיין לכודים באותן גישות וקונצפציות, עדיין כלואים באותו מצב. כנראה שלא תמיד יש אופציות. וגם אם יש, לא תמיד ניתן לבחור, וגם אם בוחרים, לא תמיד בוחרים באופציה הנכונה, וגם אם בוחרים באופציה הנכונה, לא תמיד המזל עובד בקואופרטיביות.

 

[מייקי69]

פחחחחח, שבויה?!

אוי, אטיוד, פעם, לפני שנה-שנתיים, או מתי זה היה ש"דיברנו" צפוף, הייתי אחרת לחלוטין. וואללה, אם היית יודע מה עבר מאז וואללה, אם היית יודע. כמה אני במקום אחר. כמה אני ביותר טוב. וב-מ-ק-ר-ה גם תפסת אותי באיזה רגע כזה, שאני יכולה להגיד עליו, שלא היה לי טוב כמותו כבר 10 שנים !!!! וזאת לא איזו אהבה, ולא איזה זיון, זה משהו הרבה יותר חזק מזה. כי זה משהו שלי. שלי. שלי - ביני לביני. ואם היית עוד טיפה קשוב - היית שומע איך זה נולד בי. הייתי קורא בין השורות ויודע... אז תמיד יש אופציות. ואני לא לכודה באותה גישה וקונספציה - אלוהים עדי - עד כמה שיניתי והשתניתי. לא אוהבת להצהיר הצהרות על עצמי - בגלל מה שאבא שלי תמיד אומר לי - אבל אם יש הוכחה לכל ה"תורות המיופיפות" להן אני מטיפה - אז אני - במצב שלי היום - נחשבת להוכחה מדהימה! לחיים!

 

[אטיוד5]

על זה לא נותר לי ...

אלא להגיד פעמיים: תהיי בריאה. פעם אחת בשמץ ציניות. ועוד פעם בשמחה מכל הלב. וכרגע, שתי הפעמים שקולות בעיני מבחינת משקלן.

 

[מייקי69]

צין, צין, תאילנד, תאילנד ../images/Emo13.gif

צודק! שאני אצא בהצהרה כזאת?! קבל עם ועידה?! ועוד משורשרת ומופנית אליך?! לא יודעת מה קרה לי. לונג ליב דה ציניזם!

 

[אטיוד5]

ומה קרה לחצי השני?

אם את מעדיפה דווקא לראות את החלק הזה שלי אולי לא השתנית כל כך אחרי הכל. את יודעת מה? לא נעים - לא נורא. ממש כמו אגרת הטלויזיה.

 

[איש המערות]

"חכם השביל מן ההולך בו"

המונח בו השתמשת, "חור שחור", מיצג בשבילי משהו מודחק שכביכול נמחק מן הזיכרון. אם הטיפול היה מוצלח והועיל להשתחרר מכל מיני "שדים" קטנים וכעת מתחילים לצוץ שברי זכרונות מן ה"חור השחור" המודחק, אין זאת אלא שהאיש בשל מבחינה נפשית להתמודד עם מה שיעלה משם. בעניין זה הייתי סומך על המטפל, שהיה טוב מספיק כדי להביאו למצב בו השתחרר מן ה"שדים" הקטנים יותר ואיכות חייו השתפרה, שידע לנווט את המסע אל החור השחור באופן שגם ניתן יהיה לצאת ממנו עם הארה שתסלק את השחור. הצלחה בתהליך אכן תשפיע על חיי היום יום של האיש, ורק לטובה.

 

[לולה3]

לעצור רגע.

לעשות חושבים ..מה שנקרא הערכת מצב..ואז להחליט אם להיכנס לזה או לא. לפעמים קורה גם שאנחנו נסחפים לתוך תקופה שכזאת ואז העצירה באה על חשבון ההתקדמות. במחשבה שנייה ולא כל כך צלולה .אני מודה.. אם הצורך לדבר "צף" אז לא להדחיק אותו אלא באמת לזרום עם זה.. בעצם ... התיאשתי לילה טוב.

 

[אורמור]

קודם כל כבר טוב שאת באה בעקבותי../images/Emo13.gif

ולדעתי גם בור שחור "רגוע" מתעורר פעם אז כמו שאמרו כבר אנשים כאן לפני, רצוי ומומלץ לנסות להפוך את הבור הזה לבהיר יותר, להתמודד, וכמובן בליווי מתאים. אור

 

[מלבלבת]

ואולי בעצם..

זאת הסיבה מדוע איני הולכת למטפל/ת מקצועי/ת-חוסר האמונה ביכולת העצמית שלי להתמודד עם אותם דברים מודחקים... ואולי באמת צדק מי שאמר שרק הזמן מרפא....כי האני של היום אינו האני של לפני -וללא עזרתו/ה של מטפל!

 

[רגשניתמיד]

ואני, בהיסוס גדול, מעיזה להרים את

האצבע. בהיסוס, אחרי שקראתי חלק מהתשובות, שאולי התשובה שקפצה לי ראשונה, זה רק בגללי. ומה בכלל מבינה... ובכל זאת חושבת, שיש מקומות כואבים, שאין להם שום קשר לבעיה אחרת. זה שמגיעים קרוב לשם בגלל טיפול בבעיה ה"מקורית" ממש לא אומר שהחפירה בהם תועיל. עכשיו תאמרו שכל נפש היא מקשה אחת, וכל בור, כתם, נקודה, או שריטה יוצרת הד משלה על כל המערכת הנפשית. אולי. יתכן. רק השאלה היא האם הולך האיש לפסיכולג במטרה לנקות את כל האורוות, או בסה"כ רצה להזניק סוס אחד קדימה. לפי מביטה יש "מצוקה כלשהי". רק מצוקה. לא מצוקות. העולם לא חרב. יש תפקוד,והתמודדות סבירה עם השגרה. כך קוראת ומבינה אנוכי. אז אני בעד. לעצור. שפנדורה תחכה לתורה. רגשנית בהיסוס תמידי..

 

[רגשניתמיד]

ועוד הערה קטנה בנושא המסובך הזה

יש היום תנועה של פסיכולוגים שעובדת על מה שנקרא - טיפול קצר מועד. יש בעיה - בשש (6!) פגישות מקבלים כלים להתמודדות עם הבעיה. לא בודקים מה סבא עשה לאמא. לא שואלים אם אבא זרק צלחות על הדודה. מטפלים נקודתית בבעיה. חוסכים הרבה כסף לאנשים. בדיוק מתוך הגישה, כמו שכתבת, מביטה, בעצמך. אל תתן למי שיש בך להפריע למי שאתה יכול להיות (משהו כזה כתבת, נכון..?) כדי לשתול פרחים חדשים לא חייבים לעקור בכוח את השתילים הרקובים שבגינה, אפשר גם לתת להם להפוך לדשן.

 

[עיניים]

../images/Emo141.gif זה מה שנקרא

"לכבות שריפות קטנות". השיטה הזו עוזרת לבעיות נקודתיות, ואכן מקבלים כלים להתמודדות, אך מסתבר שבפועל - אם לא פותרים את המקור - הן יצוצו מחדש באדרת אחרת. ולכן - השיטה החדשנית ביותר היא איתור הנקודה המדוייקת ממנה התחילה הבעיה, ומשם להתחיל את הטיפול. נקודה זו יכולה להיות טמונה בגיל הילדות, הנערות או ההתבגרות. ה"תיקון" - חייב להתחיל מאותה הנקודה: ההכרה בבעיה, חשיפתה והבנתה - היא חצי הדרך להבראה, וכמובן בעזרת המטפל, שנותן גם כאן כלים להתמודדות - הדרך לצאת מהמבוך הרבה יותר קלה.

 

[מביטה בצד]

מאוד רציתי

לשבת ולכתוב כאן את דעתי על הנושא, עם הסברים ונימוקים גדולים. אבל בסופו של דבר, כל מה שמסתובב לי בראש בנושא הזה, הוא משפט שנתקלתי בו לאחרונה שאומר " אל תתן למי שאתה, להפריע למי שאתה יכול להיות". אז חוות דעתי האישית היא שכן, צריך לפתוח את "תיבת פנדורה" לתת למה שיש בה לצאת החוצה, לאוורר ולנקות ואולי בעקבות זה גם לחיות טוב יותר. הלוא לא יכול להיות שם שום דבר שבמישור החוויה, לא נמצא שם כבר ממילא. זה שלא זוכרים, זה לא אומר שזה לא שם ולא משפיע על הדרך בה חיים את החיים.