בעל עצבני

[Adi823]

בעל עצבני

הי לכולם,
אני בת 32 ונשואה חצי שנה. מצד אחד אני מאוד אוהבת את בעלי. היחסים ביננו תמיד היו מאוד אינטנסיביים בכל תחום. מצד שני האינטנסיביות הזו מאוד שלילית כשמדובר בחיכוחים. הריבים בלתי נסבלים. כבר היינו בטיפול זוגי לפני שבחרנו להתחתן והגענו למסקנה שהוא חרדתי ומוציא את זה באגרסיביות (בד״כ עלי) ואני בעלת הפרעת קשב כך ונוטה לעשות טעויות מחוסר תשומת לב. אותם טעויות שלי מתפרשות אצלו כחוסר זהירות וגורמות לו לפקפק ביכולתי העתידית להיות אמא. אחרי שנה של טיפול זוגי הגענו למצב טוב יחסית של הבנה הדדית. הבעיה היא שאני לא מרגישה שהוא קיבל עדיין את המגבלות שלי. אני מבינה שהוא חרדתי ומקבלת את זה אצלו. אבל אני לא מקבלת את מטחי העצבים שהוא מוציא עלי מתוך תסכול.
רק כדי שיהיה ברור על איזה טעויות מדובר:
דוגמא 1: לבשתי שמלה ארוכה ודרכתי עליה תוך כדי הליכה מהירה. לא קרא כלום אבל פוטנציאל הנפילה היה מספיק בכדי שהוא יתעצבן ויצעק עלי שאני לא אחראית שאני לובשת בגדים כאלו.
דוגמא 2: היינו במוזאון וביקשו לצלם ללא פלאש. צילמתי עם האייפון ובאחת התמונות בטעות נדלק לי הפלאש. זה היה מספיק בכדי לקבל הרצאה על כך שאני עושה טעויות ואני היחידה שעושה אותם ואיך אפשר לסמוך עלי.
לסיכום: בחרנו אחד בשני ולפעמים ברגעים של ריב אני שואלת את עצמי אם התפשרתי. אני אוהבת אותו אבל לא רוצה לחיות את החיים שלי ככה. מצד שני אני פוחדת לעזוב ולהתחיל בגיל 32 הכל מהתחלה.
מה עושים?

 

[מבקר גבולות]

תגידי לו שלא יריב

הדוגמאות כמובן משעשעות, אבל יש סיכוי שמסתתר כאן משהו נוסף.

בשתי הדוגמאות הוא לא מתרגז שאת פוגעת בו (בלי כוונה), אלא הוא מתרגז שאת עושה משהו שקשור בעצמך שלא מוצא חן בעיניו.
ואני שואל קודם כל - סליחה, מי בכלל אמר שיש לו זכות להתערב לך אם את רוצה ללכת עם שמלות ארוכות ומסוכנות, או אם את דווקא רוצה להפר את חוקי המוזיאון זו בעיה שלך, לא שלו.

לכן האם במסווה של "חרדתי ומתרגז סתם" לא מתחבא איזה קונטרול פריק שבכך הכל רוצה לשלוט בך. אם הייתי לובש מכנסיים ארוכות מידי ונופל, אשתי היתה צוחקת עלי וזה סבבה. אבל אם היא היתה כועסת הייתי מייד מעמיד אותה במקום שזה לא עניינה.

 

[נומלה]

אם יש משהו שאני שונאת (מוזמנים להתעצבן עלי)

זה חוסר לקיחת אחריות, דבר שמאפיין לצערי הרבה אנשים עם הפרעות קשב וריכוז שאני פוגשת. הנה מה שאני קראתי פה:
הוא: חרדתי, אגרסיבי עצבני מתוסכל
היא: עושה טעויות מחוסר תשומת לב. ממש בקטנה.
אז גברתי הנכבדה אם את רוצה שינוי, קודם כל תתחילי את לקחת אחריות על מעשייך ואל תפילי את זה על הסביבה. אם את יודעת שאת מועדת ל"טעויות קטנות" הנגרמות מהמגבלה שלך (את קראת לה ככה), חובתך לדאוג לא להגיע לחורים האלה. אם את מודעת לגליצ'ות תדאגי לא להיות שם בכלל. (בדוגמאות שהבאת: אל תצלמי במוזיאון כי זה רק לאנשים שמסוגלים לשלוט על הפלש שלהם, ואל תלבשי שמלות שיש סיכוי שתדרכי עליהן). במילים אחרות קחי אחריות.

כי עם הפרעת קשב וריכוז צריך יותר תכנון מראש.
וגילוי נאות: ל-20% מהאוכלוסיה (ואני בתוכם) יש הפרעת קשב וריכוז.

 

[ויקה1222]

נכון

לא ללבוש שמלות ארוכות, לא לצלם במוזיאון, לא לעשות כלום כלום כלום. רצוי גם לא לבשל כמובן כי אז בטעות המרק יכול לצאת מלוח מדי ואז תהיה סיבה לבעלה להתרגז.
גם לא לנהוג כי אז הסיכון לתאונה גדל, לא לנעול עקבים כי אז אפשר למעוד, לא לפצח גרעינים כי אז אפשר להיחנק מהקליפות ועדיף לא לחיות בכלל כדי להימנע מטעויות. לאחר שה"גברת הנכבדה" כפי שקראת לה ,תפסיק לצלם במוזיאון, עדיין יהיו שם המון הבזקי פלאשים, אבל כיוון שמקורם הוא באנשים שסתם עוברים על חוקי המוזיאון ואין להם הפרעת קשב וריכוז רק בהמיות רגילה, זה בסדר כי זה מותר.

להגיד למישהי לא ללבוש שמלה ארוכה כי יש לה הפרעת קשב וריכוז זה הזוי בעיני..

 

[נומלה]

להפיל על כל העולם ואשתו

את הפרעת הקשב והריכוז שלך - נראה הזוי בעיני. ולא מדובר על לא ללבוש שמלה ארוכה. מדובר על לקצר בחמישה סנטימטרים. ולנהוג צריך רק מי שמוכן לקחת אחריות על הנהיגה שלו. מי שלא מוכן לקחת אחריות אכן לא צריך לנהוג, כי אווופס לרגע לא שמתי לב (בקטנה באמת) ומישהו נדרס. אז כן, מה לעשות, אם יש "מגבלה" צריך ללמוד לחיות איתה ולא להפיל אותה על האחרים.

 

[מריוס זכריה]

הכל נכון רק המסקנה הפוכה

היא אכן צריכה לקחת אחריות על החיים שלה, כולל ההפרעת קשב.
אבל הוא לא המנטור שלה ולא המאלף שלה ולא המטפל שלה ולא השופט שלה ולא השוטר שלה ולא הבעל-הבית שלה. שום דבר לא מקנה לו את הזכות "להעניש" אותה או "לחנך" אותה או לצרוח עליה או םהתנשא מעלחה.

האחריות היא אכן שלה ורק שלה.

 

[נומלה]

אני לחלוטין מסכימה

אבל יש מין חוק טבע כזה שריק מתמלא מיד. הבעל הזה גם לא לטעמי אבל בהלוך רוחות כמו שמתואר פה, גם הבעל הבא יהיה אותו טיפוס בדיוק. כדי לשנות, היא צריכה לקחת אחריות על עצמה ומעשיה.

 

[מריוס זכריה]

יש לנו עיסקה

 

[ויקה1222]

לקיחת אחריות לא קשורה

לקשב וריכוז ואף אחד לא אומר לא לקחת אחריות. אבל להגיד למישהי לא ללבוש שמלה ארוכה כאשר היא באה ומספרת שמעדה ובעלה פתח עליה את הפה זה אכן הזוי. ואני עדיין לא מבינה מה עם כל שאר האנשים שאין הפרעת קשב וריכוז, הם סתם מפוזרים ולכן צילמו בטעות עם פלאש, איך נמנע את הטעויות שלהם?
השואלת לא הפילה את המגבלה שלה על אף אחד, היא באה וסיפרה על תגובות קשות מאוד של בעלה ולהגיד לה שהדרך למנוע את תגובותיו היא להימנע מלהכעיס אותו, זה אכן הזוי. ונניח היא תלבש שמלה קצרה ועדיין תמעד, על מה תכעסי עליה אז?

 

[coon]

זוגיות בשמבר

 

[אינדוקציה לאחור]

את ממש בסדר

אולי אני אביא אותך לעשות סדרת חינוך לבן שלי שמאובחן כבעל הפרעות קשב..
את שפוייה?
מכירה את המושג מידתיות?
אם אני בוחרת להיות קלאמזי וליפול - הנזק הוא שלי בלבד
אם אני בוחרת לשכוח את הגז דלוק (ולא נוקטת באמצעים מלמנוע מזה לקרות) - הנזק יכול להיות כללי.

אז אם הוא כועס עליה כי הרגל שלה התבכה בשמלה.. הוא קונטרול פריק
הוא חרדתי ואגרסבי והיא צריכה להחליט אם היא תוכל לקבל אותו - בדיוק כמו שהוא צריך לבחור אם הוא יכול לקבל אותה

 

[Adi823]

את צודקת,

יש לנו החלטות כבדות לעשות

 

[Adi823]

מה המשמעות של לקיחת אחריות?

אני חושבת שאני לוקחת אחריות על מעשיי. מאז שאובחנתי (שזה קרה מאוחר בחיים) אני הרבה יותר זהירה. אבל אני לא רוצה לחיות את חיי בחרדה. אם היתי חושבת שאפול לא הייתי לובשת שמלה ארוכה. ואכן עד היום לא נפלתי ולא נפצעתי בכל 32 שנות חיי.
אם הייתי צופה שהפלאש יפעל, לא הייתי מצלמת כלל.
אבל אני לא חושבת שאלו אסונות טבע ואני לא מצליחה לצפות מה תהיה הטעות הבאה שתקפיץ את בעלי ותגרום לסאגה חדשה.
ואני משקיעה הרבה אנרגיה באיך לא לעשות טעויות.
כשמישהו מתפוצץ עליי אני נכנסת למגננה. כשמישהו מסביר לי משהו ונותן ביקורת אני מבינה ומתייחסת.

 

[סטנגה Joe]

מה עושים

עושים טבלת יתרונות חסרונות ,מסכמים ומחליטים

 

[seeyou]

אם "הגענו למסקנה שבעלך חרדתי" ושאת

"בעלת הפרעת קשב" אז רצוי לדעתי לטפל אצל הרופאים המתאימים כול אחד בבעיות שלו לפני טיפול זוגי.


יוסי


There is no curing a sick man who believes himself to be in health. ~Henri Amiel
It is easy to get a thousand prescriptions but hard to get one single remedy. ~Chinese Proverb

 

[אייבורי]

התאמה מושלמת

את אוהבת לעשות טעויות
הוא אוהב להתעצבן עליהן
לדעתי
שידוך מושלם.

 

[ויקה1222]

בעלך לא חרדתי

הוא מטורף ברמות ואלים ונשמע שלחיות איתו זה עונש משמיים. הטעיות ה"נוראיות" שעשית הן לא טעיות של קשב וריכוז אלא סתם דברים קטנים שכל אדם יכול לעשות, במקרה של השמלה אפילו לא זה.
את יכולה להישאר איתו (אני חוששת שזה אכן מה שתעשי) ולחזור לכאן בעוד כמה שנים כדי לספר על בעלך האלים (לא חייבים מכות, למרות שייתכן ויהיו) שמציק לך, ממרר את החיים לך ולילדים ומאמלל אותך באופן קבוע. כמובן שגם אז תספרי על אהבתך הגדולה ועל כך שהוא חרדתי, כאילו זו סיבה לנהוג באלימות. גם אז תשאלי מה לעשות כדי לא לעשות לבסוף כלום. לחילופין, את יכולה לצאת מאוירת הטרור שבה את חיה ולהתחיל לנשום לרווחה בלי לשמוע עצבים, הטפות והרצאות שנועדו להנמיך ולהוריד אותך כדי לרומם את ביטחונו העצמי הנמוך והעלוב. מצטערת אם זה נשמע לך חריף מדי, כנראה אני לא מבינה איך פעם אחרי פעם גברים מהסוג הזה תופסים להם פרייריות שלא בורחות אלא נשארות, הולכות לטיפול זוגי, סבלניות ומכילות.
אם המצב היה כזה לפני החתונה, למה בשם שמיים התחתנת איתו?

 

[מריוס זכריה]

כל מילה

אכן לא פשוט "לצאת לשוק" בגיל 32.
אבל גם לא נורא. וזו גם יכולה להיות חוויה מרתקת ומאתגרת לטובה.

אני יודע שיש הרבה בסוף השלושים ותחילת הארבעים שמאוד מרירות ואומרות שאין גברים טובים. שקר שם בחוץ. שכל הגברים רק רוצים לזיין. וכולי.

כן, זה לא קל. אבל הזוגיות שיש לך נשמעת לי רעה מאוד.

לך יש הפרעת קשב. אוקיי. אבל לפי ההבנה שלי הפרעת קשב היא מצב שמקשה על החיים, אבל היא איננה מחלה. (אני יודע שהרבה יחלקו עלי).

אם אחרי טיפול זוגי זה המצב אליו הגעתם - הבחור לא מוכן לקחת אחריות על הבעיה שלו, ומוציא אותה עליך. לדעתי זה מצב לא מקובל.

---

מה שהייתי עושה מעשית הוא לא גירושין, אלא שינוי שך 180 מעלות בהתייחסות שלך. עליך לשים קו אדום על כל התפרצות שלו עליך, לקום וללכת משם. עליך להבהיר לו שאת לא שק איגרוף, ושלא יהיה דבר כזה אצלך. או שהוא יתעשת, או שהקשר יתפרק. מה שצריך לקרות יקרה.

וכמובן: לא לעשות ילד בשלב כזה!!!

 

[Adi823]

באופן כללי אתה צודק

אני לא חשה שמתעללים בי ואני לא תלית שכולה תכלת,
אבל אני מוכנה לקחת אחריות על מעשי ועל הטעויות שלי - גדולות כקטנות והוא לא לוקח אחריות.
העיניין הוא שבחרתי להתחתן איתו, וזה אחרי יותר מחמש שנים של הכרות שבה עזבתי אותו על בסיס שבועי. והוא תמיד ׳שכנע׳ אותי לחזור. וחזרתי כך שהאחריות היא כולה שלי.
בשורה התחתונה: ברור שעלי לעשות שינוי. עם היו לי זוג ביצים הייתי עוזבת אותו לפני שנים. אבל לא עשיתי את זה. ואני לא מצליחה למצוא את האומץ.
למעשה בחמש השנים הללו פעם אחת היינו בנפרד למשך כמעט שנה וכל אחד ניסה לצאת עם אחרים. אני פגשתי מישהו אחרי חודשיים והיינו ביחד שמונה חודשים. לאט לאט הרגשתי שאני משחזרת דפוסים קבועים במערכות היחסים שלי ומתוך לחץ נפרדתי מההוא והופעתי בביתו של בעלי (לעתיד) יום בהיר אחד. השלתי את עצמי שאני באה בשביל לספק את יצריי הריגעיים אבל מיד אחכ הוא יצא בהצהרת אהבה ומאז אנחנו ביחד (יותר משנתים לא מאושרים).
פואנטה: שינוי מצריך עבודה ולוקח זמן. מהיום שהכרתי אותו אני מבינה שמשהו לא בסדר ושאני צריכה לשנות, וכמו אישה מוכה אני מלכה את עצמי ולא מצליחה לשנות באמת. ועכשיו הגיל לוחץ עלי כמו משקולת של חמש קילו על הראש, וגורם להחלטות שלי להיות אימפולסיביות. חשבתי שלהתחתן ולעבוד על הקשר היתה ההחלטה השקולה. הקרבתי וויתרתי, ואני עדיין באותה מלחמה.
אז מה אם השינוי יגיע בגיל ארבעים? לדון את עצמי לחיים ללא אמהות?

 

[מריוס זכריה]

הגיל לוחץ עליך כמו משקולת 5 קילו

עם כל הכבוד, כולך בת 32.
אני מבין שנראה לך שהחיםם מסתיימים בגיל 35. אבל הם לא.
אנשים מכירים ונפרדים ומכירים שוב בכל גיל, גם בגיל 70 ו-80.
היום אפשר בקלות ללדת בגיל ארבעים.
כל הלחץ הזה הוא רק בראש שלך, ואולי גם בא מהמשפחה. אבל הוא לא ענייני.

העצה שלי? ללכת לבד לטיפול ולעשות קצת סדר בבלגן.
אבל אלו החיים שלך. רוצה להישאר איתו? מבחינתי זה בסדר גמור.