מיצי החתול המעצבן
New member
בעל "מסכן" תמידית
שלום, אני ובעלי יחד כ- 10 שנים, עם 3 ילדים - תאומים טריים וילד גדול יותר שמאובחן PDD, בתפקוד גבוה. אני חושבת שמאז שנולד הגדול אני בתחושה מתמשכת שבעלי לא יודע להתמודד עם החיים. כל השנים הוא במצב רוח של מסכן. אם זה בגלל הבן הגדול ("למה זה קרה דווקא לי"), ואם זה בגלל העבודה, המצב הכלכלי ומה לא. עכשיו יש גם תאומים חדשים וכמובן לא פשוט. אבל - מה נעשה? נהיה מסכנים כל החיים? לא!! אבל הוא - תמיד רק רואה את 1/2 הכוס הריקה. תמיד מקטר, תמיד דואג, תמיד לאחרים יש יותר ממנו. מבחינתי המצב בלתי נסבל. הוא כל הזמן כועס על ההורים שלי שלדעתו לא מספיק עוזרים לנו (הם גרים מאוד מאוד רחוק), חושב שהם צריכים לעזור לנו יותר גם כספית - ולמה לאחותי הם עוזרים??? כי אחותי טיפוס משנורר ואני לא!! לא מתאים לי בגיל 38 לבקש כסף מההורים מה עוד שאנחנו ממש ממש לא מסכנים (נכון שגם אחותי לא). הוא לא מוכן ללכת לטיפול פסיכולוגי (אבל מקבל כדורים מאז האיבחון של הבן - אחרת היה הרבה יותר גרוע). הסירוב ללכת לטיפול נובע לדעתי בגלל שכל השנים היינו אצל המון אנשי מקצוע עד שהבן אובחן והוא כבר פשוט לא מאמין לאנשי מקצוע וחושב שהם "אוכלי חינם על חשבון צרות של אחרים". אני כבר לא יודעת מה לעשות. מצד אחד הוא אדם טוב, אבא טוב, עוזר המון המון בבית, אבל מצד שני הוא מהווה מעמסה ריגשית כבדה מידי. כל הזמן הוא מדוכדך בגלל הבן הגדול, ולדעתי הבן חש את זה. מבחינתו שיבוא מישהו שיגיד שהכל טעות ויוריד ממנו את אות הקין הזה (לא משנה שאילולי האבחנה הבן שלי לא היה מקבל פסיק מהעזרה שהוא מקבל כיום - העיקר שאבא שלו ירגיש טוב עם עצמו שיש לו בן "נורמלי"...). יש לך עצה בשבילי? סליחה על המכתב המבולבל..... עכשיו בעלי רב איתי על זה שביקשתי מאמא שלי לקנות עבורי משהו ו"הקמצנית הזו" מצפה שאני אחזיר לה את הכסף...
שלום, אני ובעלי יחד כ- 10 שנים, עם 3 ילדים - תאומים טריים וילד גדול יותר שמאובחן PDD, בתפקוד גבוה. אני חושבת שמאז שנולד הגדול אני בתחושה מתמשכת שבעלי לא יודע להתמודד עם החיים. כל השנים הוא במצב רוח של מסכן. אם זה בגלל הבן הגדול ("למה זה קרה דווקא לי"), ואם זה בגלל העבודה, המצב הכלכלי ומה לא. עכשיו יש גם תאומים חדשים וכמובן לא פשוט. אבל - מה נעשה? נהיה מסכנים כל החיים? לא!! אבל הוא - תמיד רק רואה את 1/2 הכוס הריקה. תמיד מקטר, תמיד דואג, תמיד לאחרים יש יותר ממנו. מבחינתי המצב בלתי נסבל. הוא כל הזמן כועס על ההורים שלי שלדעתו לא מספיק עוזרים לנו (הם גרים מאוד מאוד רחוק), חושב שהם צריכים לעזור לנו יותר גם כספית - ולמה לאחותי הם עוזרים??? כי אחותי טיפוס משנורר ואני לא!! לא מתאים לי בגיל 38 לבקש כסף מההורים מה עוד שאנחנו ממש ממש לא מסכנים (נכון שגם אחותי לא). הוא לא מוכן ללכת לטיפול פסיכולוגי (אבל מקבל כדורים מאז האיבחון של הבן - אחרת היה הרבה יותר גרוע). הסירוב ללכת לטיפול נובע לדעתי בגלל שכל השנים היינו אצל המון אנשי מקצוע עד שהבן אובחן והוא כבר פשוט לא מאמין לאנשי מקצוע וחושב שהם "אוכלי חינם על חשבון צרות של אחרים". אני כבר לא יודעת מה לעשות. מצד אחד הוא אדם טוב, אבא טוב, עוזר המון המון בבית, אבל מצד שני הוא מהווה מעמסה ריגשית כבדה מידי. כל הזמן הוא מדוכדך בגלל הבן הגדול, ולדעתי הבן חש את זה. מבחינתו שיבוא מישהו שיגיד שהכל טעות ויוריד ממנו את אות הקין הזה (לא משנה שאילולי האבחנה הבן שלי לא היה מקבל פסיק מהעזרה שהוא מקבל כיום - העיקר שאבא שלו ירגיש טוב עם עצמו שיש לו בן "נורמלי"...). יש לך עצה בשבילי? סליחה על המכתב המבולבל..... עכשיו בעלי רב איתי על זה שביקשתי מאמא שלי לקנות עבורי משהו ו"הקמצנית הזו" מצפה שאני אחזיר לה את הכסף...