בעל מכור

[מתוסכלת88]

בעל מכור

לעבודה.מה עושים עם קשה להשלים עם זה?האם בכלל ניתן להשלים עם זה?ואיך? חוזר כל יום מינימום ב-22:00 עייף...לפעמים עצבני... יש לי חיים משלי.תחביבים.ילדים מקסימים.עסק עצמאי. זה לא מספיק. עשיתי את מה שהפסיכולוגית אמרה. אבל זה לא משנה את העובדה שהוא חסר לי.במיטה,בלב,בשיחות. ביום נישואים שלשום,הוא עשה לי טובה שבא לקחת אותי למסעדה וכל הדרך קיטר והיה עצבני..נרדם כמעט באמצע האוכל. הוא לא מתקשר באמצע היום. לא רוצה להשמע מסכנה. אבל אני מרגישה קצת מוזנחת. אנשים לא רואים. אני נראית מאושרת,קורנת,מחייכת. אבל הלב מתכווץ לי כשאני רואה מחזה פשוט ברחוב..אמא אבא ילד ילדה מטיילים ביחד.

 

[אייבורי]

טפטפת

זה גם חסכוני במים וגם משקה אותך כל היום מידי פעם כדאי לשים דשן <אומרים שחרא של תרנגולות עוזר> ואז תפרחי ותעלי

 

[chenby]

האם שאלת אותו למה זה?

מה גורם לו לחזור עצבני מהעבודה? האם שאלת אותו - מה יכול להביא לו חיוך כשהוא חוזר מהעבודה? כי את דואגת לו ורוצה שהוא יהיה שמח. רוצה שיהיה כיף שהוא חוזר הביתה- שהוא ירגיש שהוא חוזר למקום מפלט ולא למקום שהוא מתוח בו. זה אחרת מלבוא ולהגיד- אתה כל הזמן חוזר עצבני מהעבודה ועושה לי טובה שאתה בא לקחת אותי ומקטר ואני מרגישה מוזנחת. ותקשיבי למה שהוא אומר - אולי את לא שמה לב אבל יכול להיות שאת מתהלכת עם פרצוף חמוץ כי את חושבת שהוא מעדיף להיות בעבודה, או שכשהוא בא לקחת אותך (אתכם אגב) למסעדה, אז במקום להגיד - תודה רבה באמת שאתה מקדיש לי זמן, להגיד, איך אני מתרגשת התגעגעתי לבלות איתך.. כל הקיטורים שלו - זה מראה. מתחיל בפרשנות - הוא מזניח אותי - וממשיך ברגש- עלבון, וממשיך בתגובה- קיטורים, מריבות וממשיך בתוצאה- ריחוק. את רוצה שיתקשר באמצע היום? תזכירי לו. ושוב- גם עניין של גישה - במקום - אתה לא מתקשר אליי באמצע היום - בהאשמה, תסמסי לו , מה הייתי עושה לך אם היית פה עכשיו.. סתם טיזינג, פלירטוט, זה שיש ילדים - לא אומר שלא צריך את זה יותר. במקום שהלב יתכווץ בגלל אושר של אחרים (שאגב, לעולם אין לך מושג עם אלו מחשבות הם מתהלכים) תבדקי איפה את מאמינה לסיפורים שאת מספרת לעצמך על בעלך. ומה שם עובדה ומה שם דעה. כי אני כבר אומרת - הכל דעות. העובדה היחידה היא שהוא עובד קשה כל יום עד 22 בשביל לפרנס אתכם כמו שצריך. הכל מתחיל בהערכה. והערכה היא בחירה של הסתכלות. אבל הבחירה הזו, יוצרת רגש נעים עם תגובה שמביאה תוצאה אפקטיבית.

 

[מתוסכלת88]

חן תקשיבי

א.אני כלכך לא אישה שמקטרת.כלכך לא. יש לי שמחת חיים. אני מבינה את זה שהעבודה שלו סוחטת אותו נפשית ופיזית. כל פעם כשאנחנו יוצאים אני אומרת לו כמה אני שמחה,ואיזה כיף,אני מפלרטטת איתו המון,אך הוא מנפנף אותי. אני מסמסת המון ולא זוכה לתגובות. ניסיתי כיוון הפוך של לא להתקשר ולחכות שהוא ייצור קשר-הוא אפילו לא שם לב שהפסקתי להתקשר. מה אני אגיד לך, עברתי טיפולים כדי לנסות להתמודד עם החוסר... אבל הבעיה המהותית נשארת.. בסופו של יום אני לא באמת מרגישה ממנו אכפתיות,דאגה,התענינות... גם לדבר לא עוזר.. הבטחות הבטחות הבטחות וכלום לא משתנה. פעם חשבתי להתגרש. אבל תכלס מה זה יעזור לי? כואב לי הריחוק ממנו... אז איך אני אתמודד עם ניתוק?

 

[chenby]

עד שלא תדברי איתו על זה

זה לא ישתנה. מותר לך להגיד לו שמפריע לך. אל תעשי את זה ברגע שהוא נכנס בדלת, אבל כשהוא יושב רגוע, את יכולה להגיד לו מה את מרגישה. אל תדברי עליו ואל תאשימי - דברי עלייך ומה חסר לך ומה את רוצה שיהיה. אם הוא לא מראה נכונות להקדיש מאמץ עבורכם, אז אולי עדיף להתגרש. מה זה יעזור לך? תמצאי מישהו שרוצה לתת את מה שאת רוצה לקבל. השאלה שלי היא אחרת - האם הוא תמיד היה ככה?

 

[מריוס זכריה]

איך אתם בסופי שבוע?

האם אז הוא מתקשר? נמצא איתך? עם הילדים?

 

[מתוסכלת88]

תשובות לחן ולמריוס

חן-הוא תמיד היה וורקוהוליק,תמיד הרגשתי שאני לא בראש סולם העדיפויות..אבל פעם הוא היה מזדהה עם הרגשות שלי..מתנצל..וכו עכשיו-כלום כבר לא מזיז לא והוא עושה מה שבראש לו מבלי להניד עפעף. מריוס-בסופש הוא בעיקר ישן ואני יוצאת עם הילדים....

 

[מריוס זכריה]

אוקיי. אז לשאלתך על "להשלים עם זה"

כמובן, זה תלוי רק בך. אם את מוכנה להשלים עם זה - זה בסדר גמור. אבל אם את מרגישה שאת לא מוכנה להשלים, או לא יכולה (קרי: לא רוצה...) - אז כמובן שאת צודקת. ההנחה תמיד צריכה להיות שאי אפשר לשנות את השני, אבל אפשר לשנות את עצמנו, ובעיקר, את החוזה הזוגי. אם החוזה זוגי שלכם, כפי שהוא כעת (ולא משנה איך ומתי הוא נוצר) כבר לא עובד בשבילך, את בהחלט יכולה להודיע על כך. החלופות ידועות: טיפול, או פרידה. העיקר הוא שהאופציה של סטטוס קוו תרד מהפרק. זו כמובן לא החלטה קלה, ואת צריכה לשקול טוב לפני שאת מכריזה עליה. כי כמו שנהוג לכתוב כאן לפעמים - אין יותר גרוע מאיום שאין לו כיסוי. זה איבוד מוחלט של הסמכות, הכבוד, ותחושת הערך. לכן שקלי היטב האם את מוכנה לשינוי; איזה שינוי את מעדיפה; ואיזה מחירים את מוכנה לשלם על זה. אם את מרגישה בדידות בתהליך, גייסי לך מישהי תומכת שאת סומכת עליה, או מטפל/ת שיתמכו בך - כי קשה מאוד לשנות כזה מצב לבד לבד, בלי תמיכה.

 

[אור מקיף10]

../images/Emo45.gif מצטרפת