קרן שמש אחת
New member
בעלי ואני..
הכל התחיל לפני שלושה חודשים כשנולד לנו בננו הבכור. אני מאד אוהבת את בעלי אבל מרגישה כעוסה כל היום ואנחנו רבים בלי הרף. בעלי עובד בעבודה פיזית בחוץ ומגיע הביתה אחרי הצהריים עייף ומותש בדרך כלל מספיק להתקלח לאכול משהו ולהרדם על הספה בנחירות קולניות. אני כרגע לא עובדת ומאמינה שאתחיל לחפש עבודה בקרוב מאד. כאשר שנינו עבדנו לפני הלידה ובימי שישי אני הייתי בבית והוא בעבודה לא היתה לי בעיה עם זה שאני מנקה את הבית ומארגנת בזמן שהוא בעבודה, זה היה נראה לי פייר והוגן, גם לא היתה לי בעיה שהוא מגיע מהעבודה בצהרי יום שישי והולך לישון עד הערב, לפעמים אפילו הייתי מצטרפת אליו. אבל... מאז שיש תינוק בבית ואני שיניתי את כל סדרי העדיפויות שלי ושמתי את עצמי אחרונה קשה לי לקבל ולהבין שהוא לא עושה כך. אני מתביישת להגיד שמאז הלידה עוד לא קיימנו יחסי אישות בשום צורה שהיא וגם לא קרוב לכך. האינטימיות בינינו נעלמה לגמרי ולפעמים אני מרגישה כל כך רגילה לזה כבר שהיא גם לא חסרה לי. אני יודעת שזו טעות שאני צריכה להשקיע בו יותר, אני יודעת גם שהוא מקנא בבן שלנו וביחס הטוטאלי שהוא מקבל ממני אבל כשאני כבר מחליטה שהלילה זה הלילה ושאני אתעלה על עצמי ועל העייפות ואנסה להגיע אליו אז או שהוא נרדם על הספה או שאני מרגישה כל כך כעוסה ו"פראיירית" על זה שאני אחרי שהתינוק נרדם ובכל הזדמנות כזו אחרת רצה לסדר את הבית, לתלות כביסה, כלים, בישול וכל השאר ואילו הוא מחכה לרגע שהתינוק ירדם כדי להרדם בעצמו... לפעמים אני מרגישה כאילו שאני מגדלת את התינוק לבדי. אם אני מצפה שהוא יחזור מהעבודה ביום שישי כדי להיות קצת עם התינוק ולאפשר לי לבשל משהו בשקט אז הוא מתלונן על זה שאני יודעת שהוא רוצה ללכת לישון כשהוא מגיע. וזה לא שביקשתי שישגיח עליו כדי שאני אוכל לנוח או לעשות משהו בשביל עצמי... לזה אני בכלל לא מצפה ועם זה שלי אין זמן לעצמי כבר השלמתי מזמן. אין לי בעיה להיות ערה וסביב הצרכים של התינוק 24 שעות ביממה אבל מרגיז אותי שבכמה שעות שאולי יש לי פנויות אני צריכה להקדיש לבעלי, במקום שאולי הוא יקדיש אותם קצת בשבילי. הוא לא רואה את הדברים ככה, הוא חושב שהוא עוזר לי הרבה בבית וחושב שבמשך היום אני נחה בבית אז לא מבין מה הבעיה. וגם אם כבר אני מצליחה להסביר את עצמי אז זה מחזיק אצלו בדיוק ליום אחד. אני מוצאת את עצמי לפעמים רצוצה בסלון כשהתינוק כבר יישן, מתה לנוח קצת ולראות איזו תוכנית טלויזיה אהובה ולא יכולה כי הנחירות של בעלי מהספה מטרפות אותי עד כדי כך שאני כבר ממש מרגישה שאני לא מקבלת שום דבר חיובי מהמצאותו אלא להיפך. ואז אני עוברת למיטה כדי לראות תוכנית בשקט כי לבלות עם בעלי גם ככה לא נחשב בעיניי כשהוא ישן ואז כשהוא קם הוא נעלב שעליתי לחדר... היחסים שלי עם בעלי היו יחסים מאד טובים ופתוחים, אנחנו חברים מאד טובים וגם המיניות בינינו תמיד היתה נהדרת, גם כשהיא כבר לא היתה יומיומית. היום אני מרגישה שאני כועסת עליו כל הזמן, ולא מצליחה לשבור את המעגל הזה. אני מרגישה שהוא לא מבין אותי ולא מסתגל למצב החדש שבו יש תינוק בבית. רע לי ואני מרגישה שזו הדרך הנכונה להביא את הנישואים שלנו לאבדון והייתי מאד רוצה לשנות את זה. אני יודעת איפה הבעיות ויודעת גם שזה נורמאלי אחרי לידה וכשיש ילדים בבית אבל בכל זאת מרגישה שממש לא טוב לי ככה ולא הייתי רוצה להרוס את זה עוד יותר. תודה למי שהגיע עד לכאן, אשמח לשמוע את חוות דעתכם.
הכל התחיל לפני שלושה חודשים כשנולד לנו בננו הבכור. אני מאד אוהבת את בעלי אבל מרגישה כעוסה כל היום ואנחנו רבים בלי הרף. בעלי עובד בעבודה פיזית בחוץ ומגיע הביתה אחרי הצהריים עייף ומותש בדרך כלל מספיק להתקלח לאכול משהו ולהרדם על הספה בנחירות קולניות. אני כרגע לא עובדת ומאמינה שאתחיל לחפש עבודה בקרוב מאד. כאשר שנינו עבדנו לפני הלידה ובימי שישי אני הייתי בבית והוא בעבודה לא היתה לי בעיה עם זה שאני מנקה את הבית ומארגנת בזמן שהוא בעבודה, זה היה נראה לי פייר והוגן, גם לא היתה לי בעיה שהוא מגיע מהעבודה בצהרי יום שישי והולך לישון עד הערב, לפעמים אפילו הייתי מצטרפת אליו. אבל... מאז שיש תינוק בבית ואני שיניתי את כל סדרי העדיפויות שלי ושמתי את עצמי אחרונה קשה לי לקבל ולהבין שהוא לא עושה כך. אני מתביישת להגיד שמאז הלידה עוד לא קיימנו יחסי אישות בשום צורה שהיא וגם לא קרוב לכך. האינטימיות בינינו נעלמה לגמרי ולפעמים אני מרגישה כל כך רגילה לזה כבר שהיא גם לא חסרה לי. אני יודעת שזו טעות שאני צריכה להשקיע בו יותר, אני יודעת גם שהוא מקנא בבן שלנו וביחס הטוטאלי שהוא מקבל ממני אבל כשאני כבר מחליטה שהלילה זה הלילה ושאני אתעלה על עצמי ועל העייפות ואנסה להגיע אליו אז או שהוא נרדם על הספה או שאני מרגישה כל כך כעוסה ו"פראיירית" על זה שאני אחרי שהתינוק נרדם ובכל הזדמנות כזו אחרת רצה לסדר את הבית, לתלות כביסה, כלים, בישול וכל השאר ואילו הוא מחכה לרגע שהתינוק ירדם כדי להרדם בעצמו... לפעמים אני מרגישה כאילו שאני מגדלת את התינוק לבדי. אם אני מצפה שהוא יחזור מהעבודה ביום שישי כדי להיות קצת עם התינוק ולאפשר לי לבשל משהו בשקט אז הוא מתלונן על זה שאני יודעת שהוא רוצה ללכת לישון כשהוא מגיע. וזה לא שביקשתי שישגיח עליו כדי שאני אוכל לנוח או לעשות משהו בשביל עצמי... לזה אני בכלל לא מצפה ועם זה שלי אין זמן לעצמי כבר השלמתי מזמן. אין לי בעיה להיות ערה וסביב הצרכים של התינוק 24 שעות ביממה אבל מרגיז אותי שבכמה שעות שאולי יש לי פנויות אני צריכה להקדיש לבעלי, במקום שאולי הוא יקדיש אותם קצת בשבילי. הוא לא רואה את הדברים ככה, הוא חושב שהוא עוזר לי הרבה בבית וחושב שבמשך היום אני נחה בבית אז לא מבין מה הבעיה. וגם אם כבר אני מצליחה להסביר את עצמי אז זה מחזיק אצלו בדיוק ליום אחד. אני מוצאת את עצמי לפעמים רצוצה בסלון כשהתינוק כבר יישן, מתה לנוח קצת ולראות איזו תוכנית טלויזיה אהובה ולא יכולה כי הנחירות של בעלי מהספה מטרפות אותי עד כדי כך שאני כבר ממש מרגישה שאני לא מקבלת שום דבר חיובי מהמצאותו אלא להיפך. ואז אני עוברת למיטה כדי לראות תוכנית בשקט כי לבלות עם בעלי גם ככה לא נחשב בעיניי כשהוא ישן ואז כשהוא קם הוא נעלב שעליתי לחדר... היחסים שלי עם בעלי היו יחסים מאד טובים ופתוחים, אנחנו חברים מאד טובים וגם המיניות בינינו תמיד היתה נהדרת, גם כשהיא כבר לא היתה יומיומית. היום אני מרגישה שאני כועסת עליו כל הזמן, ולא מצליחה לשבור את המעגל הזה. אני מרגישה שהוא לא מבין אותי ולא מסתגל למצב החדש שבו יש תינוק בבית. רע לי ואני מרגישה שזו הדרך הנכונה להביא את הנישואים שלנו לאבדון והייתי מאד רוצה לשנות את זה. אני יודעת איפה הבעיות ויודעת גם שזה נורמאלי אחרי לידה וכשיש ילדים בבית אבל בכל זאת מרגישה שממש לא טוב לי ככה ולא הייתי רוצה להרוס את זה עוד יותר. תודה למי שהגיע עד לכאן, אשמח לשמוע את חוות דעתכם.