מותר לומר משהו אחר?
הוא צודק. התפרצויות הזעם שלך באמת נגדו. הכעס שלך באמת קיים, ויש לו תוקף ממשי שמאוד קשה להתווכח איתו, פתוחים ומדברים בגוף ראשון רבים ככל שנהיה. לפי חוקי הפוליטיקלי קורקט, את אמורה לקבל את הקושי הזה בחמלה ובאהבה, כמו שחברי הטובים הסבירו לי שלא צריך לקנא בנשים בהריון - ועל זאת ייאמר - נו באמת. הכעס הזה קיים, כמו שרגשי האשמה שלו קיימים. לא לדבר על זה לא מעלים את זה, רק גורם לזה לחלחל ולפעפע מתחת לכל חלקה טובה של החיים שלכם. כעס לא מדובר הופך לפאסיב-אגרסיב, ועלול להחמיץ גם את האהבות הגדולות ביותר. חוץ מזה, כמו שאת מספרת, זה לא שכמו בפולניה אנחנו מטאטאים מתחת לשטיח והבית נקי - את עדיין כועסת, בעלך עדיין חש את הכעס ורגשי האשמה, אבל בלי לדבר על העניין עצמו. ולכן, גם בלי יכולת לפתור אותו. אני מרגישה שזה מסוכן מה שאני כותבת, ועם זאת היה קשה לי להשאר אדישה לדברים שכתבת. אבל זאת באמת צומת קשה, של שאלות שאנחנו פוחדות להעלות על דל שפתינו: האם אנחנו רוצות אותו גם בלי ילדים? איזה סוג של שותפות זאת בחיים? מה קורה שבגלל אחד מאיתנו תוכניות החיים שלנו משתבשות כל כך. אני חושבת, שבשיטת הוג, רק לדבר על העניין, גלוי וכואב ככל שהוא, יוכל להעביר אתכם שלב אחד קדימה. כי בינתיים הכעס והתסכול לא נעימים ולא עוזרים בטיפול. אם יש לך מישהו לדבר איתו קודם, כדי לדסקס את התסריטים המפחידים (הוא נעלב, את מתפרצת, אתם רבים, הכל מתפוצץ) זה יכול להביא אותך יותר מוכנה. מניסיון - התסריטים הקטסטרופליים מונעים מאיתנו להתמודד עם הדברים, אבל מתרחשים לעתים רחוקות בלבד. זאת צומת חשובה וקשה בחיים, ורק תשובות אמיתיות, שיינתנו מתוך אמפתיה ואהבה, יוכלו לעזור לכם להמשיך בדרך הזאת.
הוא צודק. התפרצויות הזעם שלך באמת נגדו. הכעס שלך באמת קיים, ויש לו תוקף ממשי שמאוד קשה להתווכח איתו, פתוחים ומדברים בגוף ראשון רבים ככל שנהיה. לפי חוקי הפוליטיקלי קורקט, את אמורה לקבל את הקושי הזה בחמלה ובאהבה, כמו שחברי הטובים הסבירו לי שלא צריך לקנא בנשים בהריון - ועל זאת ייאמר - נו באמת. הכעס הזה קיים, כמו שרגשי האשמה שלו קיימים. לא לדבר על זה לא מעלים את זה, רק גורם לזה לחלחל ולפעפע מתחת לכל חלקה טובה של החיים שלכם. כעס לא מדובר הופך לפאסיב-אגרסיב, ועלול להחמיץ גם את האהבות הגדולות ביותר. חוץ מזה, כמו שאת מספרת, זה לא שכמו בפולניה אנחנו מטאטאים מתחת לשטיח והבית נקי - את עדיין כועסת, בעלך עדיין חש את הכעס ורגשי האשמה, אבל בלי לדבר על העניין עצמו. ולכן, גם בלי יכולת לפתור אותו. אני מרגישה שזה מסוכן מה שאני כותבת, ועם זאת היה קשה לי להשאר אדישה לדברים שכתבת. אבל זאת באמת צומת קשה, של שאלות שאנחנו פוחדות להעלות על דל שפתינו: האם אנחנו רוצות אותו גם בלי ילדים? איזה סוג של שותפות זאת בחיים? מה קורה שבגלל אחד מאיתנו תוכניות החיים שלנו משתבשות כל כך. אני חושבת, שבשיטת הוג, רק לדבר על העניין, גלוי וכואב ככל שהוא, יוכל להעביר אתכם שלב אחד קדימה. כי בינתיים הכעס והתסכול לא נעימים ולא עוזרים בטיפול. אם יש לך מישהו לדבר איתו קודם, כדי לדסקס את התסריטים המפחידים (הוא נעלב, את מתפרצת, אתם רבים, הכל מתפוצץ) זה יכול להביא אותך יותר מוכנה. מניסיון - התסריטים הקטסטרופליים מונעים מאיתנו להתמודד עם הדברים, אבל מתרחשים לעתים רחוקות בלבד. זאת צומת חשובה וקשה בחיים, ורק תשובות אמיתיות, שיינתנו מתוך אמפתיה ואהבה, יוכלו לעזור לכם להמשיך בדרך הזאת.
