בעיקר מאוד עצובה
האמת אני לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל. מההתחלה? זה יהיה ארוך ומייגע מידי. מהסוף? אני עוד לא ממש יודעת איך כל זה יגמר. ממה שאני מרגישה? זה כ"כ דינאמי שלפעמים אני אפילו מתקשה לעקוב.... נכנסתי כ"כ הרבה פעמים לפורום הזה, מעולם לא כתבתי, תמיד "צפיתי", הרבה פעמים היה בי רצון לכתוב, לשתף, לקרוא דעות אחרות, אבל משום מה לא עשיתי זאת, יכול להיות שאם כן הייתי כותבת, משהו היה שונה היום, אבל סביר שלא וגם לא ממש משנה. אני נשואה שנה וחצי, אמא לילד בו 9ממערכת יחסים קודמת, ובהריון בסוף חודש חמישי. כשבועיים אחרי שנודע לנו על ההריון (המאוד רצוי יש לציין) בעלי עזב את הבית. הוא עזב בעבר, זה דפוס די ידוע אצלו שכשהדברים הופכים להיות ממש ממש מסובכים, הוא אורז תיק ובורח. בכל הפעמים הקודמות אני מצאתי דרכים להחזיר אותו או לגרום לו בסופו של דבר לא ללכת,וגם הפעם ניסיתי למצוא דרכים, הרי אם המערכת יחסים הזאת היתה לי חשובה כ"כ לפני, מן הסתם עכשיו שאנחנו בדרך להיות הורים לאותו תינוק.... כ"כ הניסיונות נגמרו באותה דרך, ראיתי אותו שוב ושוב מפנה לי את הגב והולך (הוא לא חזר הביתה באף אחד מהניסיונות) ב4 חודשים האחרונים הוא עזב אותי 4 פעמים. האחרונה לפני שבועיים, מאז לא שמעתי ממנו, הוא לא מנסה להתעניין לגבי ההריון ולא כלום. שקלתי כשזה עוד היה אפשרי לעשות הפלה, למרות שזה נוגד לגמרי את מי שאני, ואפילו היה לי תור, אך לא יכולתי באמת לעשות את זה, ושעה לפני התור החלטתי להמשיך עם ההריון. הוא מצידו מאוד שמח שכך החלטתי, הוא כל הזמן טוען שכן איכפת לו, רק שמילים כמו חול ואין מה לאכל, פעם אחרונה שהוא יצר קשר הוא התקשר לאמא שלי לפני יותר מ10 ימים כשאני הייתי מאושפזת, מאז הוא אפילו לא התעניין אם השתחררתי או מה קורה. ואני כבר בשלב שאני אפילו לא כועסת יותר. הוא לא הגבר שלי. הוא לא הגבר שאני צריכה. ואני כ|כ מתוסכלת וכואבת. רציתי, כ"כ רציתי. נלחמתי בכל דרך שאני מכירה כדי לנסות להציל, ובסוף יצא שאיכשהו מצאתי את עצמי נלחמת בו ומרסקת את עצמי בדרך. זה ממש לא משנה אם אפשר או אי אפשר להאשים אותו או לכעוס עליו. הוא לא ממש רוצה להתבגר (חי כיום בקרואן מאחורי הבית של ההורים שלו, שיש לציין מאוד לא מחבבים אותי בלשון המעטה, וזה די הדדי) הוא טוען שהוא רוצה להיות אבא, אבל לא מבין שילד זה לא צעצוע שבאים משחקים איתו קצת ומחזירים כשהוא מתחיל לבכות. הוא לא מבין ולא רואה את ההשלכות של הדברים שהוא עושה או לא עושה. ובסופו של דבר אני משלמת את המחיר אני מרגישה מאוד לבד, וקשה לי (ההריון הזה קשה מאוד גם מבחינה פיזית) יש לי המון אנשים נפלאים סביבי שתומכים ועוזרים....אבל הם לא מי שאני רציתי שיהיה לידי בהריון, הם לא השותף שהיה אמור להיות לי בתהליך הזה. ועצוב לי. וכואב לי. המון. ואני הבנתי (אולי קצת מאוחר מידי) שאני לא יכולה להמשיך לתת לו לעזוב אותי, כי זה קורע אותי כל פעם מחדש, וגם אם הוא ויתר עליי מיליון פעמים, זה ממש לא אומר שאני צריכה לוותר על עצמי. ואני מנסה להיות חזקה (למרות שדי נמאס לי להיות חזקה) ואני יודעת שכיום אני כבר לא רוצה אותו יותר בסביבה שלי, כי כל עוד הוא יהיה קרוב, אני לא אוכל שלא לרצות ולא לקוות שהוא יתנהג כמו "בן אדם", כמו "בן זוג" כמו "אבא" , וזה לא יקרה, אז עדיף שיהיה רחוק. יש המון כאב בהשלמה, אם כי הרבה פחות מבלהלחם במציאות. ופתאום העין שלי נודדת לראש המסך, לשם הפורום "זוגיות במשבר" ואני בכלל שואלת את עצמי אם זה המקום הנכון להודעה הזאת, הרי אין כבר ממש זוגיות, ואולי מעולם לא באמת היתה.... שבת שלום!
האמת אני לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל. מההתחלה? זה יהיה ארוך ומייגע מידי. מהסוף? אני עוד לא ממש יודעת איך כל זה יגמר. ממה שאני מרגישה? זה כ"כ דינאמי שלפעמים אני אפילו מתקשה לעקוב.... נכנסתי כ"כ הרבה פעמים לפורום הזה, מעולם לא כתבתי, תמיד "צפיתי", הרבה פעמים היה בי רצון לכתוב, לשתף, לקרוא דעות אחרות, אבל משום מה לא עשיתי זאת, יכול להיות שאם כן הייתי כותבת, משהו היה שונה היום, אבל סביר שלא וגם לא ממש משנה. אני נשואה שנה וחצי, אמא לילד בו 9ממערכת יחסים קודמת, ובהריון בסוף חודש חמישי. כשבועיים אחרי שנודע לנו על ההריון (המאוד רצוי יש לציין) בעלי עזב את הבית. הוא עזב בעבר, זה דפוס די ידוע אצלו שכשהדברים הופכים להיות ממש ממש מסובכים, הוא אורז תיק ובורח. בכל הפעמים הקודמות אני מצאתי דרכים להחזיר אותו או לגרום לו בסופו של דבר לא ללכת,וגם הפעם ניסיתי למצוא דרכים, הרי אם המערכת יחסים הזאת היתה לי חשובה כ"כ לפני, מן הסתם עכשיו שאנחנו בדרך להיות הורים לאותו תינוק.... כ"כ הניסיונות נגמרו באותה דרך, ראיתי אותו שוב ושוב מפנה לי את הגב והולך (הוא לא חזר הביתה באף אחד מהניסיונות) ב4 חודשים האחרונים הוא עזב אותי 4 פעמים. האחרונה לפני שבועיים, מאז לא שמעתי ממנו, הוא לא מנסה להתעניין לגבי ההריון ולא כלום. שקלתי כשזה עוד היה אפשרי לעשות הפלה, למרות שזה נוגד לגמרי את מי שאני, ואפילו היה לי תור, אך לא יכולתי באמת לעשות את זה, ושעה לפני התור החלטתי להמשיך עם ההריון. הוא מצידו מאוד שמח שכך החלטתי, הוא כל הזמן טוען שכן איכפת לו, רק שמילים כמו חול ואין מה לאכל, פעם אחרונה שהוא יצר קשר הוא התקשר לאמא שלי לפני יותר מ10 ימים כשאני הייתי מאושפזת, מאז הוא אפילו לא התעניין אם השתחררתי או מה קורה. ואני כבר בשלב שאני אפילו לא כועסת יותר. הוא לא הגבר שלי. הוא לא הגבר שאני צריכה. ואני כ|כ מתוסכלת וכואבת. רציתי, כ"כ רציתי. נלחמתי בכל דרך שאני מכירה כדי לנסות להציל, ובסוף יצא שאיכשהו מצאתי את עצמי נלחמת בו ומרסקת את עצמי בדרך. זה ממש לא משנה אם אפשר או אי אפשר להאשים אותו או לכעוס עליו. הוא לא ממש רוצה להתבגר (חי כיום בקרואן מאחורי הבית של ההורים שלו, שיש לציין מאוד לא מחבבים אותי בלשון המעטה, וזה די הדדי) הוא טוען שהוא רוצה להיות אבא, אבל לא מבין שילד זה לא צעצוע שבאים משחקים איתו קצת ומחזירים כשהוא מתחיל לבכות. הוא לא מבין ולא רואה את ההשלכות של הדברים שהוא עושה או לא עושה. ובסופו של דבר אני משלמת את המחיר אני מרגישה מאוד לבד, וקשה לי (ההריון הזה קשה מאוד גם מבחינה פיזית) יש לי המון אנשים נפלאים סביבי שתומכים ועוזרים....אבל הם לא מי שאני רציתי שיהיה לידי בהריון, הם לא השותף שהיה אמור להיות לי בתהליך הזה. ועצוב לי. וכואב לי. המון. ואני הבנתי (אולי קצת מאוחר מידי) שאני לא יכולה להמשיך לתת לו לעזוב אותי, כי זה קורע אותי כל פעם מחדש, וגם אם הוא ויתר עליי מיליון פעמים, זה ממש לא אומר שאני צריכה לוותר על עצמי. ואני מנסה להיות חזקה (למרות שדי נמאס לי להיות חזקה) ואני יודעת שכיום אני כבר לא רוצה אותו יותר בסביבה שלי, כי כל עוד הוא יהיה קרוב, אני לא אוכל שלא לרצות ולא לקוות שהוא יתנהג כמו "בן אדם", כמו "בן זוג" כמו "אבא" , וזה לא יקרה, אז עדיף שיהיה רחוק. יש המון כאב בהשלמה, אם כי הרבה פחות מבלהלחם במציאות. ופתאום העין שלי נודדת לראש המסך, לשם הפורום "זוגיות במשבר" ואני בכלל שואלת את עצמי אם זה המקום הנכון להודעה הזאת, הרי אין כבר ממש זוגיות, ואולי מעולם לא באמת היתה.... שבת שלום!
