בעיית מוסר

לאה_מ

New member
דעתי המאד אישית

אחרי שקראתי את הדיון, הקצת מתלהם, ב"להיות הורים": נראה לי לא נכון מבחינה מוסרית שהורים ינסו "להנדס" גנטית את הילד שלהם (ובמקרה הזה, אגב, המוסר חל גם בעניין של הנדסה גנטית שמטרתה לא להטיל מום בעובר, אלא לתת לו תכונות מסויימות, כמו צבע עיניים, גובה, מנת משכל וכו´. החריג צריך להיות אפשרות לתיקון פגמים פיזיולוגיים/רפואיים. כשחושבים על זה רואים שמאד קשה להגדיר איפה מותחים את הקו, וזו נקודה חשובה למחשבה, הקושי הזה). יתרה מזו, אני חושבת שהמסר שהורים כאלה מעבירים לילדם הוא לא חינוכי, משום שהוא מסר שאומר למעשה שצריך להיות כמו כולם, שאסור להיות חריג - דווקא ההורים האלה, מכל האנשים, צריכים היו להיות מודעים לחשיבות של העברת מסר של קבלת השונה (ובמקרה של קהילת חרשים - השומע הוא השונה). אבל אני חושבת שזו תעודת עניות לחברה האנושית, שדוקא אנשים חריגים חושבים שמסר של קבלת השונה הוא מסר לא רצוי - אולי בגלל שהם חוו על בשרם את חוסר ההפנמה של המסר הזה בחברה. עצוב. ודבר נוסף שחשבתי עליו - כשקוראים ידיעה שהורים חרשים מעוניינים "להנדס" את התינוק שלהם כך שיוולד חרש, כולם נזעקים, אבל אנשים רבים מוכנים להטיל מום בתינוק בריא לחלוטין רק כדי להפוך אותו להיות "כמו כולם", ואני מתכוונת לברית מילה, ואני - כמובן - לא מדברת על מי שעושה ברית מסיבות אמוניות, משום שזו קטגוריה שונה לחלוטין, אלא על מי שעושה ברית כדי שהילד שלו לא יהיה חריג. אז נולד לך תינוק שלם, ואתה בוחר לכרות חלק מאיבר המין שלו, משום שאתה לא רוצה שהוא יהיה חריג בחברה - מה כל כך שונה בזה מאשר הורה חרש שרוצה שהילד שלו יוולד חרש (אפילו לא יוולד שומע ואחר כך יחרשו אותו באמצעות הטלת מום באזניים שלו, למשל). למען ההגינות אומר, ששני הבנים שלי נימולים, ושהאפשרות שלא למול לא עלתה בכלל בדעתי כשהם נולדו (התכתיבים החברתיים מוטבעים בנו כל כך חזק), ואני לא מתחייבת עכשיו מה יהיה אם יוולד לי בן נוסף, למעט העובדה שאני מתחייבת לחשוב על כך בשיא הרצינות.
 

לאה_מ

New member
|כוכב| עוד משהו חשוב ששכחתי לומר:

אני לא רוצה להפוך את הדיון הזה לדיון בעד או נגד ברית מילה (בשביל זה, כידוע, יש פורום מיוחד), ולא העלתי את הנקודה הזו כנושא לניגוח או כפרובוקציה, פשוט רציתי להדגיש את הזעזוע שלנו ממה שנראה לנו חריג, לעומת מה שנראה לנו טבעי, ואולי - בעצם - יש קווי דמיון בין השניים.
 

נעה גל

New member
(אהבתי את התשובה שלך לאה)

אני מאמינה שהזעזוע העמוק של רובינו נובע מהמחשבה שמדובר במום (ידיעה שתינוק שלנו נושא מום כזה היתה מעלה אצל כל אחד מחשבות על הפלה) ולאוו דווקא, בגלל הצורך של ההורים להנדס גנטית את הילדים כדי שיתאימו לדרישות ההורים או לדרישות החברה - תחשבו על כל ההורים שעושים הכל בכדי שיהיה להם ילד ממין מסוים (זה מגיע עד הפרדות זרע בצנטריפוגה). לא מזעזע? בעיני, מזעזע באותה מידה. רוב האנשים עושים הפרדה סובייקטיבית בין הדברים - כלומר, אם אני הלכתי לבנק הזרע וביקשתי זרע מגבר עם תכונות הבאות: שיער חום, גבוה, עיניים כחולות ושיער מתולתל (זהו, גילתם איזה מראה הורס אותי
), אח"כ העברתי את הזרע בצנטריפוגה כדי ליצור בת. אני מניחה שאני אקבל תגובות הרבה יותר מבינות מאשר שתי האמהות החרשות שרוצות ילד כמותן. ולדעתי, אין באמת הבדל בין הדברים. לאה, עלית על
 

vered4

New member
בנוסף לבעיית ההינדוס הגנטי

שאפשר להיות בעד או נגד, יש כאן שאלה של הורה המבקש להטיל מום בבנו, כדי שלהורה יהיה יותר נוח. ולהבדיל מדוגמת הברית מילה (שיש המגדירים אותו כהטלת מום), זהו מום המפריע ביכולת התקשורת עם אנשים אחרים ומקשה על החיים. כשנקודת המוצא היא בכל זאת להיטיב עם הילד, לגרום לו להיות יותר מוצלח, יותר יפה, (האם זה יגרום לו להיות יותר מאושר זו שאלה אחרת), זה שונה בעיני מלעשות משהו שידפוק אותו. נשמע לי משהו שאין לי שום אפשרות להתחבר אפילו לתשובה בשבילו, חייזר היה יותר קרוב למושגים שלי מזה. באותו הקשר, באחת מארצות המזרח הרחוק, (הודו או תילאנד), הורים מטילים מום בילד שלהם, כדי שיהפוך להיות מקבץ נדבות יותר מוצלח. למשל, מקבעים לו את היד מגיל אפס, כדי שתתנוון, או אפילו קוטעים איברים. על מנת שיהיה לו כושר השתכרות יותר טוב.
 

ציפי ג

New member
מזעזע

נשאלתילא מזמן על ידי חברים טובים אם אתאמץ (באמצעות פטנטים) ללדת ילדה ולא ילד בהריון הבא. ותשובתי היתה שאני לא אוהבת את הרעיון. אבל כל כמה שאני לא אוהבת אותו, מדגדג לי בידים דווקא להאמץ שיהיה לי בן. ואם אני כל כך לא בטוחה שאני רוצה בת, באמת עדיף להשאיר הכל לקב"ה.
 

דסי אשר

New member
הורים נכים ילדו ילד כדי שירת אותם

הי, סיפור אמיתי- לא על ילד נכה, אבל מאמצים לעשית ילד ממניעים לא הוריים. בעבודתי במקצועי, נתקלתי בזוג הורים נכים פיזית ומפגרים קלות. משום נכותם, התקשו לקיים יחסי מין על מנת להביא ילד לעולם. המערכת הרפואית הציבורית, עזרה להם להביא ילדה לעולם, באמצעות הפריית מבחנה. הילדה נולדה בריאה, אבל ההורים היו כמובן חסרי יכולת מוחלטת לטפל בהו. חוסר יכולת פיסית וקוגנטיבית. הסב, אצלו גרו בני הזוג, הגיע ללשכת הרווחה, ודרש עזרה. הוא הסביר לעובדת הסוציאלית, שבני הזוג, והוא עמם, רצו להביא בת לעולם, על מנת שתטפל בהם, ובן על מנת שיהיה הנהג שלהם. היו ישיבות וועדות רבות , בשיתוף גורמים מקצועיים שונים, אם להשאיר את התינוקת אצלם. עוד לא הסתיימו הדיונים, ובני הזוג בדרך לא ברורה, הצליחו לקיים יחסי מין מלאים, האשה נכנסה להריון, ונולד בן. סיפור זה, עורר בי מחשבות רבות, והיו דיונים סוערים בצוות סביב הנושא. כאשר השתתפתי במסגרת לימודי בשיעור שניתן ע"י פרופ´ ליגום, מומחה לגנטיקה וליעוץ גנטי להורים בבית החולים איכולוב, טענתי אני, יחד עם פרופ´ שאול הראל( ראש המרפאה להתפתחות הילד, בבית הבריאות על שם שטראוס בתל אביב,ראש המחלקה לנוריורכירוגיה של הילד בבית חולים "דנה", ובעל תפקידים נוספים בתחום התפתחות הילד). שאין לקבל את דעתו של פרופ´ ליגום, שעליו רק לפרוש בפני ההורים את התמונה הקשורה במומים של העובר- והתינוק שיוולד,ולאפשר להורים להחליט אם הם רוצים או לא לאפשר לעובר הפגום להוולד - טענו, שלהורים ישנם מניעים שונים להולדת ילד, והמחיר משלם הילד, ההמערכת המטפלת בילד(וכמובן ההורים שלא ילו לצפות הקשיים). גליה רבינוביץ, המובילה את הקורס יחד עם פרופ´ הראל, טענה שמאז נפתח הקורס, עברו כבר שישה מחזורים, ומעלם לא היה דיון כזה מרתק בשיעור גנטיקה. כן, פרופ´ הראל ואנוכי העלנו שאלות מוסריות ומעשיות, כבדות משקל, מול טענתו של פרופ´ ליגום בדבר הזכות של ההורים להורות. פרופ´ הראל בעבודתו נפגש באלפי מקרים של תינוקות וילדים אומללים ביותר, שהסבל היה נמנע מהם , מהוריהם, והיו נמנעות הוצאות טיפול אדירות- אילו היה היעוץ ניתן בלווי של עובדת סוציאלית/פסיכולוג, על מנת לבדוק עם ההורים מניעיהם להחלטות. לא פיתחנו את מימד המעשי של הדרך למנוע מצבים אלה, אבל חזרנו וטענו, עם דוגמאות שונות, לגבי חוסר שיקול הדעת של הורים, במצבים מסוימים, ללדת ילדים עם מומים ידועים מראש, בעקבות הייעוץ הגנטי. אין כאן תכנון נכות, יש כאן הסכמה ללדת תינוק- אדם- נכה, משיקולים שאינם למען הילד. דסי
 

ריניני

New member
עוד יותר רחוק אפילו

אפשר לפתוח את זה גם לשאלה מה עושים כשנודע במשך ההריון כי העובר סובל ממום כלשהו. שאלה לא פשוטה בכלל (לטעמי). במקרה כזה אמנם לא גרמנו מום בכוונה, ובכל זאת אפשר להגיד שלטובת הילד / המשפחה / החברה עדיף שלא יוולד. ויש רבים שאומרים.
 

Almost me

New member
הנושא פה הוא טובת הילד

כשאת בוחרת למול את בנך, את עושה את זה על מנת שהוא יהיה חלק מהחברה כשמה לעשות, חוץ מהקבוצה (מהפורום ההוא) מרבית האנשים לא מתייחסים להשלכות מעבר לכואב קצת ואני לא שופטת לכאן או לכאן. ההתייחסות בכללי היא טובת הילד כשהאמונה הבסיסית (שלי לפחות) שהכאב "שווה" את התוצאה. לגבי החרשות, הילד לא יסתובב כל הזמן בחברה לא שומעת, מרבית הזמן הוא דווקא יהיה חשוף לאנשים שומעים ומדברים. בעולם שבו כולם חרשים, אולי עדיף שאם מישהו נולדשומע יהנדסו אותו בצורה כזו או אחרת, בעולם שנו זה לא כך ולהפוך ילד מראש לחרש אומר להפוך אותו מראש לנכה בסביבה שמרביתה בריאה, מה גם שהנכות הזאת (בניגוד לנכות הברית) עלולה לגרום לבעיות אחרות (חס וחלילה קורא משהו והחרש לא שומע..) אני חושבת שהורה שאמור לשאוף למקסימום עבור הילד שלו לא יחשוב לעולם להטיל בו מום שעלול לפגוע בו ושוב לגבי ברית מרבית הציבור לא רואה בזה מום ונזק ולכן הנושא שונה לגמרי
 

נעה גל

New member
"טובת הילד" הוא אחד המושגים

הסובייקטביים ביותר שאני מכירה. כל החלטה של הורים שנעשית "לטובת הילד", נעשית מתוך החוויות האישיות שהם עברו והאמונות שהם מחזיקים בהן (לאוו דווקא אמונות דתיות). אם טובת הילד היתה דבר אובייקטיבי - רובינו כאן לא היינו יכולים להיות הורים. דברים דומים אמרתי בדף שלום_בית באתר הקהילתי של באופן טבעי. הדף מרתק ואני ממליצה לקרוא אותו, בדיוק בגלל שהמושג "טובת הילד" עולה בו בהקשר הכי סובייקטיבי שאפשר - מה קורה כאשר ההורים לא מסכימים על דרך אחת? כל הורה בטוח שדרכו היא "טובת הילד". בדף מדברים בעיקר על "חינוך ביתי" כסוגיית מחלוקת, תנסו לקרוא את הדברים באופן כללי יותר. אפשר להחליף את המילים "חינוך ביתי" באלף ואחד נושאים אחרים.
 
כן קראתי את הכתבה הזו בהארץ....

והתלבטתי אם להעלות אותה פה לדיון ובסוף לא העליתי.לפי דעתי זכותן של שתי הנשים האלו להיות גאות בחרשותן ולבנות סביבה את זהותן העצמית והחברתית,איש לא מזלזל בכך אבל באיזה זכות הן בוחרות בשביל ילד קטן שרק יצא לאויר העולם אם להיות חירש או לא?,אני בטוחה שהן יאהבו אותו ומקוה שיקבלו אותו כמו שהוא אבל מה לעשות שלא תמיד זה מספיק להתמודד עם העולם הזה ועדין עדיף שתהיה יכולת ראיה,הליכה,שמיעה וחשיבה טובה(ואני אומרת את זה כנכה)זה אף פעם לא מזיק ולדון ילד לחיים בלי לשמוע את הקולות הנפלאים של העולם זו פשוט אכזריות. שלכם חנה גונן
 

לאה_מ

New member
אני בטוחה שאותם הורים חושבים שעבור

בנם חרשות היא "טובת הילד". ואם אינני טועה, מכיוון שהם חיים בקהילה של חרשים, הרי שמאד יתכן שחלק גדול מהזמן הוא דוקא ישהה בקרבם של אנשים חרשים, ולא של אנשים שומעים. אני אישית עדיין לא רואה מדוע שומע לא יכול לתפקד בקהילה של חרשים (במיוחד אם הוא נולד לתוך המצב הזה, וזה טבעי עבורו). כלומר, נראה לי ש"טובת הילד" זה כביכול אחד השיקולים בבסיס הרצון של ההורים, ושוב - זה רק ממחיש את דבריה של נעה עד כמה המושג הזה הוא סובייקטיבי.
 

She Dolphin

New member
אני גם חושבת שהאמהות האלו חושבות

שזאת "טובת הילד", אבל האמת היא בעצם, שהן אולי מערבבות עם טובתן שלהן, (זה דבר שקורה הרבה כשמדברים וחושבים על "טובת הילד"). יכול להיות שלהן יהיה יותר קל לחיות עם העובדה שהן יצרו ילד דומה להן בכל כך הרבה דברים, ובמיוחד בעניין החרשות, שהוא דבר מאוד מרכזי בתרבות, בחברה הקרובה, וביכולות התקשורת שלהן. אם מדובר בנשים שהן חרשות מלידה, זה די סביר שהן לא יכולות להבין ולהרגיש את המשמעות שיש לחוש השמיעה ולעובדת אובדנו, מה שלרובנו די ברור, וזה מאוד מזעזע אותי. הרי חייו של אדם מורכבים לא רק מהסביבה החברתית שלו, אלא מהעולם שסביבו שכולל צלילים, קולות של הטבע, קולות אנושיים, מוסיקה ועוד... אני הייתי רוצה להאמין שאם הייתי במצבן של האמהות, הייתי מצליחה להתעלות מעל הקושי שלי להבין את החלק הזה בחייו של אדם (שלמרבה הכאב, חסר אצלן) ועושה הכל כדי שחלק זה לא יחסך מחייו של ילדי.
 

ציפי ג

New member
קדושת החריגות מול קדושת החברה

לאדם המודרני, יש רתיעה מהחרגה של אדם בעל נכות. זה נראה לו לא מוסרי, לא אתי. לאדם המודרני יש רתיעה מעדר. זה נראה לו כאילו אחד מהעדר, למעשה, חסר חשיבה. אני אקח את היהודי כדוגמא. היהודי האמין בהחרגתו. עצם היותו חריג, היתה ברורה הן לו והן לסביבתו. הסביבה דחתה אותו אבל גם הוא דחה אותה . היהודי לא השתוקק במשך דורות רבים להיות לחלק מהחברה שבחוץ. הוא קדש את יחודו, ובנה לעצמו חברה יחודית, בה כולם יהודים. ברגע שהחלה ההשכלה, והיהודי שאף להתחבר עם החברה שבחוץ, נוצר קונפליקט שעד היום לא נפתר - אם אתה מבטל את היחוד שלך, אתה למעשה הופך להיות אחד מהעדר שבחוץ ומתבולל - והדוגמא הבולטת היא יוהדי ארה"ב שכ-70% מהם, אינם מגדירים עצמם כיהודים, ואינם חברים בקהילות יהודיות. בחברה היהודית, הגוי הוא החריג. בחברה היהודית להיות בועט, זה להפך לגוי. האם אנחנו יכולים, עם יד על הלב, להגיד שאנחנו ממש חסרי עכבות ופתוחים לכל? הסתכלו למשל על הורי הערלים. בסופו של דבר, בחריגות החיצונית הזו שלהם, הם מחפשים זה את חברותו של זה. יש קהל, יש פורום תמיכה, יש מפגשים. מטרת שילדיהם והם לא יחשו חריגים. תסתכלו עלינו המיניקות. כל כמה שאנחנו עוסקות בפורום הנקה בבעיות הנקה, חלק מהפורום הוא בהחלט חברותא. תינוק לא יונק הוא חריג אצלנו. אם לא מיניקה, חשה הרבה פעמים דחויה, בין אם כיוונו לכך ובין אם לאו. הסתכלו למשל עלי, הדתיה. כל כמה שנחמד לי לשוחח עמכם, מרבית החברים עימם אני מסתובבת מעשה יום ביומו הם דתים כמוני. אני אמנם מיעוט בחברה הישראלית, אבל אני לא חשה בכך, כי אני גרה ומסתובבת במקום בו קל לי להשאר כמו שאני רוצה. וקל לי, כי מסתובבים עוד רבים כמוני. כך גם ההורים של הילדה החרשת. הם חריגים, וקשה להם עם זה. ועקב הקושי שלהם, הם בנו להם חברה חילופית. חברה בה כולם סובלים מאותו פגם, ולכן קשה להם לקבל את חריגותו של הצאצא. לו היה להם קל, הם לא היו חיים בחברה של חרשים. הם היו חיים בחברה של שומעים. מסקנתי היא, שהאדם באופיו הוא חברה אוהבת זהות. הרצון שלנו להתגבר על זה, מונע מסיבות שונות - דתיות, אדאולוגיות ועוד. אבל גם בשונות שלנו, אנחנו אוהבים להיות חלק מהעדר.
 

לאה_מ

New member
מעניין מאד, צפי, תודה.

ולמעשה ההורים בכך מחליטים עבור בנם שהוא תמיד ירצה להשתייך לקבוצה הזו של החרשים, ולא ירצה לעולם "לצאת לעולם" השומעים. במובן הזה, אולי, זה דומה לברית מילה, משום שזה מעשה בלתי הפיך, אלא שלמעט מקרים חריגים (מלה"ע 2) ברית מילה היא דבר שניתן להסתיר אותו, ולא כן לגבי חרשות.
 

ציפי ג

New member
זה לא מדויק לגבי חרשות

היתה תכנית שלמה בטלויזיה שראיתי על הקונפליקט הזה. שני זוגות הורים. הגברים אחים. גבר חרש נשוי לחרשת. גבר שומע נשוי לשומעת, בת של חרשים. לזוג החרש נולדו ילדים חרשים. גם לזוג השומע נולד ילד חרש. (לא פלא בהתחשב שלאב יש אח חרש ולאם הורים חרשים). שני זוגות ההורים עמדו בפני דילמה - האם להשתיל לילדם שתל לשמיעה. מסתבר, שאם משתילים את השתל הזה בגיל שנה, הילד גדל כשומע לכל דבר וענין, ולמעט מכשיר המוצמד לגולגולת וניתן להסואה אצל בעלי שיער ארוך, הילד למעשה שומע. זוג ההורים השומעים, השתילו לילדם את השתל. זוג ההורים החרשים סרבו. המענין הוא לחץ המשפחות. ההורים החרשים של האם השומעת, לחצו על ביתם להשאיר את ילדה חרש. ההורים השומעים של האב החרש, לחצו על בנם להשתיל את השתל. האם השומעת אמרה לבנה - אתה יודע מה אתה גוזר על הבת שלך? אני ראיתי איך אתה נאבקת בחברה יום יום וסבלת סבל רב. ותשובתו לה - מעבר לגור בקהילה המורכבת רק מחרשים. האם החרשת אומרת לביתה - האם אנחנו נראים לך אנשים סוג ב´ שאת מנתחת את ילדך בניתוח ראש, רק כדי שישמע? מה נגרע מחיינו עקב היותינו חרשים? פשוט מדהים. סרט מרתק שנוגע בדיוק בבעית החריגות והחברה. והביא אותי למסקנה שכתבתי למעלה.
 

vered4

New member
אדם שואף בדרך כלל להצדיק

את הבחירות שלו, ולכן אם יעשה טעות ימצא סיבות שיצדיקו אותה ואם יש לו בעיה מסוימת ימצא את היתרון היחודי שבה. זה יכול להיות חיובי בהקשר של איך אדם שיש לו בעיה שלא ניתנת לתיקון, חי איתה את חייו. אבל יכול ליצור בעיה אם יש אפשרות לשינוי מועיל/משפר. צורת ההתמודדות הזו, מונעת את התזוזה מהמקום. אם החרש יתקין לבנו מכשיר שמיעה, זה כאילו אמר על עצמו שהוא פגום. בזה שהוא לא מתקין לו מכשיר שמיעה הוא נותן אישור לאיכות החיים שלו. במקרה הזה, לדעתי, פעולת האנשים השומעים מונעת על ידי סיבות יותר אוביקטיביות מאשר של האנשים החרשים שהמניעים שלהם סובייקטיבים לגמרי. כמו גם במקרה הפותח של הדיון, הילד השומע, ידגיש את הסביבה החרשת ויגרום לה להיות מודעת למה שהיא מנסה להסתיר.
 

אפרת_ח

New member
נדמה לי שמישהו קרא את וארלי...

נדמה לי שמישהו קרא את סיפור המדע הבדיוני "גילוי עיניים" של וארלי... (מופיע בספר בעל אותו שם - מומלץ ביותר אבל נמצא רק בספריות)
 
למעלה