בעיית השכל

[רועי החושב]

בעיית השכל

אני מניח שכולכם מכירים את הבעיה בתמציתיות- החשיבה (או שכל שהוא אוביקטיפיקציה של תנועת המחשבה וקיומו מוטל בספק) מסתירה את המציאות כפי שהיא.
כל טכניקה לביטולה כדי לפגוש את המציאות ישירות, כל "איך", נולד מהחשיבה ולכן רק מנציח את התנועה של המחשבה ומסתיר את המציאות.
בזמן האחרון מזדמזמת לי שורה משיר של לאונרד כהן "YOU WHO WISH TO CONQUER ME, YOU MUST LEARN, LEAN TO SERVE ME WELL".
אתה, שמבקש לכבוש אותי, עליך ללמוד, ללמוד לשרת אותי היטב.
כך אני חש לגבי השכל. אני דוגל בתזה ההופכית לזו שרוב הרוחניקים דוגלים בה. אני סבור שכדי לכבוש את השכל יש ללמוד לשרת אותו היטב.
זה פוגע בגאווה של הרבה אנשים, במיוחד אלו שרואים את עצמם כ"רוחניים". אבל האמת היא שרוחניות היא בדיוק זה- כמו שאמרו חז"ל- עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך. על איזה רצון דיברו, הרי לא טענו שהאל מדבר אליך. לא אלא שדיברו על המחוייבות לשכל.
זו רוחניות, מחוייבות מוחלטת לחיי מחשבה בהירים. משום מה הברברים ניכסו לעצמם את מושג הרוחניות. פעם סופרים, משוררים, מתמטיקאים, אמנים היו "אנשי רוח" אבל היום הברברים לובשי הלבן שעושים "מדיטציה" החליטו שהם נציגי הרוח. מה קרה פה בעצם? אני סבור שתודעת החובה כלפי השכל התערערה. האדם כיום לא חש בתודעת חובה שכזו, ואם הוא חש, הוא נוקט באינספור תכסיסים כדי להקהות את תחושת האשמה כלפי הבגידה שלו בה.

 

[ינוקא1]

אכן

מי. שרוצה לצאת מהכלא, צריך ללמוד היטב את המבנה שלו ואיך הוא בנוי.
אי אפשר לצאת מהכלא בכך שמתעלמים ממנו.

 

[רועי החושב]

זהו שההיפך

אי אפשר לברוח מבית הכלא.
אבל אפשר להיכנס אליו יותר עמוק. בית הכלא הוא ארץ ענקית, יקום בתוך יקום. מי שאוזר אומץ ונכנס בשער הפנימי שלו לא חוזר לעולם. הפחדנים שמפטפטים על בריחה ממנו הם אלו שאינם סקרנים מספיק כדי לבדוק מה נמצא במתחם הפנימי ביותר שלו.

 

[ינוקא1]

זהו , שלא.

 

[סטיבן מקטאולי]

אני מסכים עם ינוקא. למה אתה חושב כך?

הרי לאורך כל ההיסטוריה יש אנשים שניסו והצליחו "לברוח מבית הכלא", זה כל המיסטיקה למעשה. אנשים שהגיעו ל"עולם האחר", למציאות האמיתית. אז למה אתה חושב שזה לא אפשרי?
אפשר להגיד אפילו שיש פשוט הוכחות חותכות לכך שזה אפשרי - כל הקדושים הבאמת גדולים שעשו זאת (שכל אחד יבחר את האהובים עליו...)

 

[רועי החושב]

מה הוא זה שמנסה לברוח?

עצם הניסיון לברוח הוא מחשבה, הוא חלק מהכלא.
האם הכלא יכול לברוח מהכלא? וודאי שלא.
כל האנשים הללו שלטענתך ברחו מהכלא- אמונתך ולא מידע מבוסס. האם אתה אלוהים ויודע מה מתרחש בנבכי נפשו של כל אדם? למה אתה קורא להם "קדושים"? הם בשר ודם.
אתה רוצה להאמין? תאמין, מכפת לי. אבל זו רק אמונה, ואין לה שום ראיות.
אני טוען- אי אפשר לברוח מבית הכלא. ובכלל "בית כלא" הוא משל שחושף טפח ומסתיר טפחיים. תפסת מרובה לא תפסת.

 

[סטיבן מקטאולי]

מה הוא זה שמנסה לברוח - זו השאלה הגדולה

ואכן יש פרקטיקה רוחנית, WHO AM I, שנועדה למצוא את התשובה. ומסתבר שזו לא תשובה זניחה ופשוטה שמגיעים אליה מהר, אלא שכנראה שאם באמת יורדים עד סוף הדבר - מגלים שאנחנו לא מי שחשבנו.
לדוגמה ראה את רמנה מהרשי שעשה זאת בספונטניות. אחר כך ראה את חסידיו שיש גם כמה מהם שהמשיכו באותה דרך ולהערכתי הגיעו לתוצאות.
אתה גם יכול לראות איך כותבים עליה ביוגה וסישטהא, טקסט הודי קדום (שהוא אחד הטקסטים הכי חזקים לדעתי...) ובמקורות אחרים.

ודאי שאני לא יודע באמת מה קורי בנכבי נפשו של אדם. אני לא יודע למה כשאני משתמש במילה "קדושים" זה עושה פה לפעמים אנטי לאנשים. אני קורא להם קדושים, קרא להם אתה אנשים, לא משנה.
זו אכן אמונה ואפשר להגיד שאין שום ראיות. אני יכול להבין בהחלט ותכלס אני רואה זאת ככה, ואתה רואה זאת ככה. אני שוכנעתי שהיו כמה אנשים שדברו אמת ואמרו דברים בסגנון הזה. אמרתי ש"יש ראיות" כי מבחינתי עצם זה שיש אנשים כמו רמנה מהרישי, סוואמי ראמדס, ועוד, שדיברו על מה שדיברו, בצורה שהם דיברו, היא בבחינת ראייה. זו ההשתכנעות שלי ואכן הגיוני שלא כולם משוכנעים כך. עצם זה שלאורך כל ההיסטוריה, בכל התרבויות, יש אנשים שהתחברו לאותה Perennial Philosophy (ראה ערך), מחזק את שכנועי.
האם קראת דברים של סוואמי ראמדס לדוגמה? אני שואל באמת ואני מבקש תשובה. כי אלה חלק מהדברים ששכנעו אותי, דברים שבגללם אני חושב שכן אפשר להתחבר למציאות העמוקה יותר.

 

[סטיבן מקטאולי]

אז האם אפשרי או לא אפשרי לברוח?

כתבת "אני טוען- אי אפשר לברוח מבית הכלא."
מצד שני, יש אנשים שטוענים, שאם לדוגמה:
א. תחזור על אחד משמות האלוהים כל הזמן, או
ב. תתפלל לאלוהים ותרגיש את נוכחותו כל הזמן, או
ג. תתמקד על ה I AM עד שתראה מה קורה, או
ד. תשתמש בשיטת WHO AM I, או
ה. תלך בדרך האצילית בעלת שמונת האיברים
ועוד אפשרויות,
אתה הולך להשתחרר מבית הכלא. עד שלא ניסית אחד מאלה עד הסוף, איך אתה יכול לשלול את שהם אומרים?
במיוחד שלאורך כל ההיסטוריה, (חלק מה)אנשים שעשו פרקטיקות כאלה, טוענים ש"הצליחו לברוח".

 

[רועי החושב]

שאלה ביחס למשל

היא לא תמיד רלוונטית. למשל יש גבולות של רלוונטיות. יש שאלות שאין להן משמעות.
לשאול "האם אפשר לברוח מבית הכלא"- מה השאלה הזו אומרת בכלל? האם אתה מסוגל לשאול אותה לגבי הנמשל?
אני טוען שלא, אין לה משמעות בנמשל ולכן היא לא שאלה כלל.
אני מפקפק בשאלה שלך. אני מפקפק בתקווה שלך "לברוח מבית הכלא" וטוען שאין משמעות לתקווה הזו. זה לא שאני שולל את התקווה כי הרי אי אפשר לשלול מה שאין לו משמעות.
אז מה הטעם בכל השיטות שהצגת פה בהודעות האלו? הרי אינך יודע מה אתה מבקש. אין משמעות למטרה שהצבת ולכן אין שיטה להשגת המטרה. זו אפילו לא מטרה, היא רק נדמית כמו מטרה אבל אין לה משמעות.
אל תיפול שולל בסמלים ריקים שאינם אלא מכשיר שליטה בהמונים.

 

[ינוקא1]

רועי יקר

גם אם מסכימים עם דבריך, משהו בצורת ההתבטאות שלך בעייתי. נובע מדבריך סוג של בוז תמידי לכל מי שאיננו מסכים איתך. גם בדיון הסמוך עם פנו40 שגם איננו מופת להתבטאות תקינה, זה לא מורגש חזק כמו אצלך.
אני יכול לענות לך על טענותיך, ויכול היה אולי להתפתח דיון מעניין, אך זה כל כך מורגש חסר טעם. בערך כמו לדברעם קיר. חסר "רוך" , חסרה היכולת לקבל.
אם תלמד להתרכך, זה יעזור לך במוזיקה שלך, באהבה שלך, ובחיים בכלל. לא יתכן אדם מואר באמת ללא רוך. לא יתכן אדם מואר שכל הזמן בז לדעות ואנשים אחרים. לא יתכן אדם מואר שאיננו מסוגל לקבל מהאחר.

 

[רועי החושב]

אני לא רוצה לקבל ממך דבר

וגם לא להכיל את דעותיך. אינך יכול למכור לי דבר.
אני גם לא רוצה למכור לך שום דבר וממש לא אכפת לי אם "תכיל" אותי או שתתנגד בכל תוקף לכל פיפס שאומר.
אני לחלוטין חסר אכפתיות כלפי כל מה שנאמר פה וממילא אני לא תולה שום תקווה שמשהו חדש יתגלה בשיחות הללו בפורום.
הדבר היחיד שאני מתעניין בו הוא חידוד וליבון של דעותי הקדומות.
אם דעותי הקדומות מעניינות אותך- אתה מוזמן לבחון אותן בכלים של ביקורת נבונה, וכך להצטרף לחידודן.
אם לא- גם זה טוב ואני לא אעלב בכלל.

 

[ינוקא1]

כי אתה חושב שאנו נפרדים

ומבחינתך רק אתה קיים.
אך יום אחד תבין שאומנם רק אתה קיים, אך אני למשל משקף לך צד מסויים אצלך.
והבוז שאתה חש לאחר, הוא בסופו של דבר בוז כלפי עצמך.

 

[רועי החושב]

לא קשור לבוז

פשוט אין לי עניין בדעות של אחרים כי הדעות שלי מפתיעות אותי כל פעם מחדש ומספקות לי עניין בלתי נגמר.
אני משתמש באחרים כדי לחקור את הדעות שלי.
משתלם לי מאד שלא יסכימו איתי כי זה מאלץ אותי להגן על דעותי הקדומות וכך לסייג אותן, מה שמחדד אותן.
אם מישהו יצליח לערער את דעותי הקדומות אני אודה לו מאד. אבל נדמה שדעותי הקדומות עברו סוג של ברירה טבעית וכרגע הן מחושלות מאד ולצערי הן מצביעות על תמונת מצב שרוב האנשים יגדירו כתפיסת עולם שלילית. אבל אני חולק עליהם גם בעניין זה ולדעתי (הקדומה) זו תמונת מצב מאד מאד חיובית, חיובית עד כדי כך שאי אפשר לרוב האנשים לתפוס עד כמה היא חיובית כי היא חיובית יותר ממה שאי פעם תפסו.

 

[ינוקא1]

עם זה אני יכול להזדהות ואפילו להסכים.

אך כדי שאכן תעשה זאת ביושר , אתה צריך להיות "חסר פניות".
לא להגן על הדעות "שלי" רק כי הן "שלי".

לנסות להיכנס לתוך מקומו של האחר , לתוך הנעליים של האחר , לתוך צורת החשיבה של האחר - באופן אמיתי.
כדי לעשות זאת , צריך הרבה רוך וגמישות.

זה שדעותיך "מחושלות" זה נהדר מבחינה מסוימת.
אך אני מהצד מרגיש שהן קצת "מחושלות" מידי.
מרוב שאתה מאוהב בהן , חסרה הגמישות לראות דברים מנקודת מבט שונה.

ולכן אני מרגיש שזה קצת כמו לדבר לקיר.

(כמובן גם הצד השני - דהיינו להיות רכיכה ולהסכים לכל מה שהאחר אומר זו לא דרך טובה).

צריך להיות איזשהו "טונוס" בריא - לא נוקשות וחישול גבוהים מידי , ולא רוך גבוה מידי.
משהו שמאפשר לך גם לדחות מה שצריך (שאת זה יש לך) , וגם לקבל את מה שצריך.

כרגע מהרגשתי הנטייה שלך היא למקום של ה"חישול".
למקום שעוד לפני שקראת את דברי האחר (רק ראית את הניק) הוא כבר טועה מבחינתך , ורק צריך למצוא "למה".

 

[רועי החושב]

אני לא צריך להיות שום דבר אחר ממה שאני

וממש אין צורך שאכנס לנעליים של אחרים, וגם לא לגרביהם.
כל מה שאני צריך לעשות הוא לבחון את תוכן הדברים הנאמרים. אם התוכן הזה מצליח לערער את דברי- מה טוב. אם לא- לא נורא.
באשר ל"גמישות לראות דברים מנקודת מבט שונה"- אני לא מאמין שיש כזה דבר. בן אדם לא יכול להיות בשני מקומות בו זמנית, וגם לא יכול לחשוב אחרת ממה שהוא חושב. לא יכול לומר דברים אחרים ממה שהוא אומר וכ"ו
הוא יכול לסייג את דבריו או לפסול השערות וכ"ו, בדיעבד. בדיעבד ולא בזמן אמת.
זה נורא חשוב להבין- אין תיקון בזמן אמת.
אצלי יש למידה רבה משיחות בהן אני משתתף. אבל זה תמיד קורה לי אחרי השיחות.
אני לא חושב ששיחות הן שונות מהותית מהתנגשות חלקיקים במאיץ חלקיקים.
שיחות הן חלקיקי מחשבה שמתנגשים. משהו יוצא מזה ולא ברור מה. אי אפשר לקבוע מראש מה יצא מזה. אי אפשר לבוא "גמישים" או "נוקשים", אפשר רק להביא את עצמך לשיחה ולומר מה שאתה חושב.

 

[neophile]

הכלא זה משל

כמו משל המערה של אפלטון . זה סיפור שנועד להכניס אותי למצב תודעה מסויים , זה מעורר תחושה והרגשה ומחשבות מסויימות כמו גם דחפים .

זה סיפור שמוציא אותי מאני הרגיל אם אני לא מפריע , כמה מומנטום זה תופס .. ? איך אני לא מפריע ?

מה זה הרגש הזה של להיות בכלא , לחוש את המגבלה של התנועה , שאני פועל בצורה מכאנית וכל מה שאפשרי זה להתבונן בזה באימה הולכת וגוברת ?
האם תהיה להרגשה הזאת הרשאה או שאני אחשוב שזה סיפור מטופש שאני מכניס את עצמי אליו ?

 

[lightflake]

YOU WHO WISH TO CONQUER *PAIN

 

[רועי החושב]

השיבוש יותר מעניין

 

[lightflake]

זה נכון

 

[lightflake]

השגיאה בתיאוריה הזו

שהחשיבה לא מסתירה דבר
זה הריכוז שלנו בחשיבה (מתן החשיבות לתנועת החשיבה ולתוכן שהיא מייצרת) מן הסתם גורם לנו "להפסיד" את התמונה הגדולה באותו רגע, את הבסיס שבתוכו החשיבה עצמה מתאפשרת, וכשזה קורה כל רגע ורגע אז נדמה שאנחנו נמצאים בתוך כלא (שכלל לא קיים באמת)

במצב הזה לנסות לברוח מהכלא זה האבסורד שאתה מצביע עליו ובזה אני מסכים עם דבריך אבל זה לא אומר שלא ניתן לעצור את הלופ הזה ולגלות את האמת כפי שהיא, כלומר ניתן להפסיק לייצר את הכלא הדמיוני ולראות שתמיד היינו חופשיים לגמרי, חופשיים עד כדי כך שהיה באפשרותנו ליצור כלא בתוך חופש אינסופי, למה עשינו את זה? זה כמו שהרובוט שואל את האדם בסרט "פרומטאוס", "למה יצרתם אותי?" והאדם עונה לו "כי יכולנו".