בעיית הורים.

[סמרטוט כחול לבן]

בעיית הורים.

שלום, אני שביעיסטית ואפילו עוד לא קיבלתי את הצו הראשון אבל משיחות עם ההורים אני יודעת שהורא מפריע להם שאני רוצה לסרב ולצאת על מצפון. זה ממש מעצבן את ההורים שלי, כל הזמן יש צעקות בבית סביב הנושא והם מקשרים בינו לבין דברים אחרים אצלי שמפריעים להם. אני לא יכולה להיות בבית, אני כל הזמן מחפשת תירוצים לצאת ממנו. איך אני מצליחה לדבר איתם? להסביר להם? הם כל כך אטומים, כל כך מפריע להם העיניין של להיות כמו כולם. אני פוחדת שבסוף אני אתגייס העיקר לא להגיע לניתוק מהם. מה לעשות?

 

[Mיקי_]

את לא חייבת לערב אותם מאד לעומק

אם זה יוצר כזה חיכוך, אין כל צורך ממשי בתמיכה מן ההורים בתהליך הסירוב מול הצבא. אבל יש הרבה צורך בהורים כהורים בכל מישור אחר של החיים (ומי כמוני יודעת). אם מפריע להם העניין של כמו כולם, האם דיברת איתם על שירות לאומי? על זה בשסיום שיררות לאומי זוכים לכת הזכויות וההטבות כמו כל משוחרר אחר, ובעצם אין כל הבדל "ביננו" לבין כולם, מלבד המצפון? זו גישה שיש לה הרבה השפעה על הורים שאני מכירה. אבל כמו שאמרתי, אל תעוררי חיכוכים אם לער אותם לעומקו של עניין רק מרגיז אותם. הם ואת לא חייבים להסכים. זה החיים שלך והמצפון שלך.

 

[מלך רובינשטיין]

שאלה לי אלייך

האם את לא רוצה להתגייס באמת בגלל שיש לך נקיפות מצפון לגבי נטילת חלק בצבא כובש, רוצח וכו'; או שאת מנצלת את העובדה שפשוט, יחסית, להשתחרר מהצבא במידה וממציגים בפניו את הסיבה הזו?

 

[מלך רובינשטיין]

אה, עוד שאלה

מהי בדיוק הדיעה של ההורים? מדוע, לדעתם, את צריכה להתגייס?

 

[Mיקי_]

לא פשוט בכלל להשתחרר מהצבא על מצפון

זה ממש לא כמו להצהיר דת. שאלות נפוצות: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ForumFAQAnswer.asp?id=871&QID=10576

 

[סמרטוט כחול לבן]

תשובה לי עלייך

אני לא מגדירה את עצמי כפציפיסטית כי זה לא שאם אני אחזיק נשק אז אני אתחיל להקיא או שאני לא אהיה מסוגלת לזה. אני פשוט מאמינה שאלימות היא לא דרך לפתרון בעיות ושצריך להמנע מהשימוש בה. כמו כן אני רואה בצה"ל צבא כובש ובלתי מוסרי, צבא שהורג חפים מפשע ומבצע פשעי מלחמה על ימין ועל שמאל, זה כן. נקיפות מפון, אני לא אגיד שיהיו לי, מקסימום אני אשן פחות טוב בלילה. אני לא מסכימה עם דרך הפעולה של צה"ל או עם צבא בכלל, זה ניראה לי דבר שהוא לא בסדר מוסרית, כן, בעצם זה מה שנקרא מצפון. פשוט קשה לי להגדיר את עצמי כסרבנית מצפון כי אני לא פעילה כמו האנרכיסטים נגד הגדר או אדום-ורוד. אני מקסימום הולכת פעם בשבועיים להגנה בת"א או ירושלים אבל לא עסוקה כל היום בנושא. לא יודעת איך להגדיר את עצמי, גיוס פשוט ניראה לי כנתינת אור ירוק לפשעי מלחמה. ר

 

[היפית בדימוס]

את לא צריכה להגדיר את עצמך

כפציפיסטית אם את לא רוצה. אבל הדברים שתיארת הם מחשבות ודעות של פציפיסטית (או בשבילך- נובעות מרעיון הפציפיזם) איני מבינה מדוע העובדה שאינך אקטיביסטית כמו האנרכיסטים או אדום ורוד, מונעת ממך להיות פציפיסטית. יש אמונה בדבר מה, ויש אקטיביזם. כל אחד אקטיבי בצורה שונה, אם את הולכת להפגנות פעם ב, זכותך המלאה. יש לך דעות די מוצקות ממה שאמרת, שמסבירות את העילה המצפונית לצאת מהצבא. מדוע את כל כך מפקפקת בעצמך? אם אני עושה שנת שירות, ואין לי זמן ללכת להפגנות, אז האקטיביזם הפוליטי שלי נמוך מאד, זה אומר שאני לא פציפיסטית? חשבי על זה. ואגב,

מכל הלב.

 

[Mיקי_]

זה בדיוק פציפיזם יקירה

לא צריך להקיא מלהחזיק נשק, או לרעוד עד אי יכולת להחזיק בו כדי להיות פציפיסט. טכנית אני מסוגלת והחזקתי נשק, החל מנשק קר ועד נשק חם. (כמובן שלא עשיתי בו שימוש). זה לא הפך אותי ללא פציפיסטית. העמדות שתיארת הן בדיוק פציפיזם, וסירוב על פי הן הוא בדיוק סרבנות מצפון. אני לא הייתי מעולם פעילה באנרכיסטים נגד גדרות, גם זה לא עושה אותך או אותי לפחות פציפיסטית. זה עושה אותך מקסימום לפחות אקטיביסטית. (אני באדום-ורוד דווקא כן נמצאת, וזה שאת הולכת להפגנות גם אם זה פעם בשבועיים-שזה הרבה, או פעם ב.. בהחלט מחשיב אותך גם כאקטיביסטית) לפי ההגדרות שנתת את בהחלט פציפיסטית, אל תתביישי, היי גאה בכך, ודעי את זה בבטחה, כי תשאלי על זה בוועדת המצפון

 

[מלך רובינשטיין]

אם-כן...

להבדיל מהיפית בדימוס ומיקי, אני אנסה להתמקד בשאלה המקורית שלך... אם-כן, אמרת שאת לא רוצה להתגייס לצבא בגלל נקיפות מצפון. לגיטימי. מה שההורים אומרים לא צריך לעניין אותך, במידה וגיוס לצה"ל יגרום לך לייסורי מצפון. ההורים, בסופו של דבר, יאהבו אותך בין אם תתגייסי ובין אם לא. לעומת זאת, על גיוס לצה"ל אני מבין שאת עלולה להתחרט למשך כל חייך. אני טועה? את צריכה להחליט למה יש משקל יותר גדול: האם ליחסים עם ההורים שלך בזמן הקרוב, או לאיך שתרגישי במידה ותיאלצי לקחת חלק בצבא, על כל פעילויותיו. (להזכירך - את עלולה למצוא את עצמך משתמשת בנשק חם).

 

[Mיקי_]

סליחה?

אני חושבת שהתמקדתי יופי יופי בשאלה.

 

[מלך רובינשטיין]

היא לא שאלה איך להגדיר את עצמה

היא שאלה: "משיחות עם ההורים אני יודעת שנורא מפריע להם שאני רוצה לסרב ולצאת על מצפון. (...) מה לעשות?" ושתיכן לא התייחסתן לזה... לא ניסיתי לתקוף או משהו, אבל היא לא קיבלה מכן תשובה לשאלה שלה..

 

[Mיקי_]

זה שאתה לא קורא את כל השירשור זו לא

בעיה שלי. הנה כאן: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=871&msgid=90730718

 

[מלך רובינשטיין]

קראתי את זה כבר

ובכ"ז - לא נראה שהבעייה שלה בחיים זה ההגדרה המילולית לאיך שהיא מרגישה. כולה ניסיתי לפתח את הדיון בבעיות שלה עם ההורים, במקום לנסות להבהיר לה שהיא כן פציפיסטית. בכל אופן, חפרנו על זה יותר מדי... שנינו מנסים לעזור לילדה, אחרי הכל, לא?

 

[Mיקי_]

אתה שוב מתייחס להודעה השניה בשירשור

בהודעה הראשונה לא היה שום יחוס להגדרות מילוליות לאיך שהיא מרגישה, אלא עזרה ותמיכה פרופר לאיך וכיצד ניתן וכדאי להתמודד עם ההורים, ולהפחית חיכוכים. ובוודאי שאני מנסה לעזור לה, ואני בטוחה שגם היפית בדימוס, וחבל שאתה מזלזל בנו.

 

[מלך רובינשטיין]

נו, ידעתי שתבינו את זה לא נכון

ממש לא היה פה זלזול. סה"כ שמתי אור על העובדה שהדיון סטה מהנושא, זה הכל...

 

[mottip]

לא בטוח שיש פתרון נוח

ההורים שלי מאד לא אהבו את זה שהשתחררתי ואפילו לא דיברו איתי תקופה מסויימת. 10 שנים אחרי אני יכול להגיד שני דברים: 1. יציאה מהבית היא הכרחית בסיטואציות כאלו, אי אפשר להמשיך לטחון את הנושא בבית (בטח אם כבר משתחררים) כי זה סתם הורס את הקשר. הסיכוי שהם יבינו אותך הוא אפסי (רק ממה שאת מתארת, אני לא יודע במאה אחוז). 2. בסוף, גם זה עובר להם. בשלב מסוים מפסיקים לדבר על זה, זה כבר הופך להיסטוריה, הם לא זוכרים את זה ואף אחד לא מעלה את זה... הזמן עושה את שלו... בכל מקרה, אני מאד בעד לא לריב איתם. אלו הם החיים שלך, ההחלטות שלך והבחירות שלך... אם הם לא יכולים להיות איתך בלבטים שלך... אז שלא יהיו בכלל... את לא חייבת אותם בשום שלב של השתחררות (אם זה מה שתבחרי בסוף) מקווה שעזרתי...