אפשרות חדשה
New member
בעייה..
אני לא מצליחה לתקשר עם אנשים,ובכלליות אני מרגישה מאוד לבד. היו לי הזדמנויות ליצור קשרים עם אנשים ,אבל משום מה עם כל האנשים לא נוצר משהו שמחזיק מעמד. חשוב לציין שאני בן אדם שמאוד מודע לעצמו,מה גם שאני באמת במצב שאני מאוד רוצה שיהיו לי אנשים קרובים בחיים שלי. ואני מתרחקת,ומאוד קשה לי להסביר מה אני חושבת על דברים.לפני שאני מתחילה לדבר אני פשוט משקשקת מפחד.ברור שזה קשור גם לעבר שלי,אבל עכשיו אני לא רואה את זה כבר כדבר כלכך רלוונטי. במהלך השיחה,(עם כל בן אדם) אני נלחצת כלכך,ואני לא מצליחה פשוט להעביר את מה שאני חושבת בצורה ברורה.זה נשמע ממש טריוויאלי,אבל אצלי זו ממש ממש בעייה שאני נאבקת איתה המון זמן.אין כל סיבה הגיונית לזה,ועדיין כנראה משהו אינו ברור לי.חשוב לציין שאני בן אדם שמאוד אוהב לחשוב ולעיתים אני מרגישה שאנשים בכלל לא יכולים להבין אותי,כי גם בשעת שיחה המוח שלי פשוט צף מהבחינה שיש לי מחשבות על גביי מחשבות.ולעיתים אני יותר נכנסת לתוך המחשבות שלי וזה בא על חשבון להקשיב לבן אדם,מה שמגביר את המרחק ביננו. זהו דפוס שחוזר על עצמו,וכל פעם אני אומרת לעצמי לנסות מחדש(תחשבו מה זה בן אדם שכל יום,שעה-שעה,אומר לעצמו לנסות ליצור קשרים ולנסות לדבר ואפילו אומר לעצמו פשוט להיות כנה ולהגיד את האמת,ועדיין הוא חוזר על אותם הפעולות) וסתם מעצבן..כי אני מרגישה מאוד לבד ובכלל אין סיבה שזה יהיה ככה ועדיין זה ככה וזה חרא.ובאמת יש לי נטייה לשיפוטיות,אני באמת מוכנה לדבר רק עם אנשים חושבים..מה שמקשה עליי למצוא אנשים בראש שלי., וכשאני מדברת עם אנשים אני מרגישה מאוד רחוקה מעצמי,ואני אומרת להם דברים שאין לי מושג למה אני אומרת אותם(לעצמי כשאני לבד אני לא אומרת דברים כאלה) אז,מה לעשות?
אני לא מצליחה לתקשר עם אנשים,ובכלליות אני מרגישה מאוד לבד. היו לי הזדמנויות ליצור קשרים עם אנשים ,אבל משום מה עם כל האנשים לא נוצר משהו שמחזיק מעמד. חשוב לציין שאני בן אדם שמאוד מודע לעצמו,מה גם שאני באמת במצב שאני מאוד רוצה שיהיו לי אנשים קרובים בחיים שלי. ואני מתרחקת,ומאוד קשה לי להסביר מה אני חושבת על דברים.לפני שאני מתחילה לדבר אני פשוט משקשקת מפחד.ברור שזה קשור גם לעבר שלי,אבל עכשיו אני לא רואה את זה כבר כדבר כלכך רלוונטי. במהלך השיחה,(עם כל בן אדם) אני נלחצת כלכך,ואני לא מצליחה פשוט להעביר את מה שאני חושבת בצורה ברורה.זה נשמע ממש טריוויאלי,אבל אצלי זו ממש ממש בעייה שאני נאבקת איתה המון זמן.אין כל סיבה הגיונית לזה,ועדיין כנראה משהו אינו ברור לי.חשוב לציין שאני בן אדם שמאוד אוהב לחשוב ולעיתים אני מרגישה שאנשים בכלל לא יכולים להבין אותי,כי גם בשעת שיחה המוח שלי פשוט צף מהבחינה שיש לי מחשבות על גביי מחשבות.ולעיתים אני יותר נכנסת לתוך המחשבות שלי וזה בא על חשבון להקשיב לבן אדם,מה שמגביר את המרחק ביננו. זהו דפוס שחוזר על עצמו,וכל פעם אני אומרת לעצמי לנסות מחדש(תחשבו מה זה בן אדם שכל יום,שעה-שעה,אומר לעצמו לנסות ליצור קשרים ולנסות לדבר ואפילו אומר לעצמו פשוט להיות כנה ולהגיד את האמת,ועדיין הוא חוזר על אותם הפעולות) וסתם מעצבן..כי אני מרגישה מאוד לבד ובכלל אין סיבה שזה יהיה ככה ועדיין זה ככה וזה חרא.ובאמת יש לי נטייה לשיפוטיות,אני באמת מוכנה לדבר רק עם אנשים חושבים..מה שמקשה עליי למצוא אנשים בראש שלי., וכשאני מדברת עם אנשים אני מרגישה מאוד רחוקה מעצמי,ואני אומרת להם דברים שאין לי מושג למה אני אומרת אותם(לעצמי כשאני לבד אני לא אומרת דברים כאלה) אז,מה לעשות?
