בעיות קשב וריכוז

[עקב1]

בעיות קשב וריכוז

אקדים ואציין כי אני כותבת יותר על תחושות ואשמח לדעת האם יש עוד כמה אנשים שחשים כמוני או שונה ממני?

בני בן ה8.5 כיתה ג בעל הפרעת קשב ADHD .מהרגע שהיינו אצל מאבחנת ושיתפנו את הצוות הבית ספרי
נוצר מצב של מכתש/סיר לחץ מצד בית הספר לפנות לנוירולוג לשם מתן תרופת ריטלין.

אנו כהוריו מסרבים לתת לו את התרופה הנ"ל ומנסים להקל על הילד בדרכים שונות כגון: הוראה מתקנת,חוגי ספורט שונים,רכיבה טיפולית ואולי טיפול הומפאטי.
אבל התגובה בה אנו נתקלים מהצוות הלימודי היא מזלזלת וכל הזמן חוזרים על כך שאן אנו מטפלים בבעיה,אם תוספת סופית לכו לנוירו.. וקבלו את המלצתו.
אני חייבת לציין שגם חלק מהמורות נוטות לראות כל תזוזה של הילד בחומרה לא משנה כמה הוא מתאמץ ולא נותנות משוב טוב לילד אפילו על היבט אחד מתחילת השנה.
אנו מרגישים מתוסכלים ואפילו קצת מאוימים מהיחס והשיטה בה נוקט בית הספר.

שאלתי האם מישהו נתקל במצב דומה? האם למישהו יש עצה להאיר לנו את הדרך...
אשמח לתגובות ענייניות

 

[מרב קובי]

מצוין שאתם מנסים להקל על הילד...

1. האם התחלתם בטיפולים שרשמת? מה מכל הדרכים השונות אכן כבר התחלתם לבצע? כשאת כותבת "אולי טיפול הומאופטי" אני מתרשמת שעדיין לא נסיתם.
2. האם אתם גם מנסים להקל על המורה? על הילדים בכיתה? את יודעת כשילד הוא היפראקטיבי, לא רק הוא סובל- גם כל הכיתה סובלת.
3. יש לצוות חינוכי קושי לשבח ילדים כמעט בכל מקום.
גם לנו כהורים קשה להתמודד עם הצורך להעצים את ילדינו כשהם מתנהגים יפה, ויצא שכולם "צועקים" על הילד כשהוא מתנהג גרוע, ושוכחים לשבח אותו כשהוא מתנהג יפה.
גם אם המורות לא היו יודעות שהוא מאובחן, ההתיחסות שלהן אליו לא היתה טובה יותר אם הוא מתנהג בצורה שמקשה עליהן להעביר שיעור., אגב, ילדים לא מאובחנים שמתנהגים בצורה שמפריעה לכולם- חוטפים אפילו יותר.
4. את יכולה להמשיך לכעוס על בית הספר שלא משתף פעולה עם החלטתכם שלא לתת טיפול תרופתי, אבל הכעס לא יועיל. זה מעצבן, ולמורים אסור ללחוץ עליכם לתת לילד טיפול שאינכם רוצים בו, אבל הכעס לא יועיל. ומי שנפגע- זה בעיקר הילד.
5. אם החלטתם לנסות טיפול אחר - עשו זאת מיד, כל רגע שאין שיפור פוגע ישירות בילד שלכם. הפגיעה היא בתחום הלימודי, והחברתי, וההתנהגותי. ציינו לעצמכם נקודה בזמן שעד אליה אתם בודקים את כל האפשרויות הקיימות, ולא שוכחים לרגע את הסבל של הילד. אם שום דבר לא יעזור- גם בית הספר לא יעזור.
6. גילוי נאות- התנגדתי לריטלין לבן הגדול עד שהיה בן 13. ביום שנכנעתי הוא התחיל לחיות, ואני התחלתי לבכות- ניסיתי את כל הטיפולים האפשריים- אבל את הילדות שלו כבר אי אפשר להחזיר.

 

[zivadina]

תגובה עניינית

האחריות על התנהגות הילד בכל המסגרות היא על ההורים.
לא כדאי לצפות שבית הספר ייתן יחס כאילו הוא התלמיד היחיד שם.
בברכה,
אמא למספר ילדים עם הפרעת קשב
שסיימו תיכון ואוניברסיטה בדם, יזע ונחישות.

 

[עקב1]

תגובה עניינית לקשב וריכוז

ראשית תודה על התגובות.
לשאלת התגובה הראשונה התחלנו בכל הטיפולים שציינו.. חלקם כבר זמן מה וחלקם בתחילת הדרך,למעט הטיפול ההומפאטי אתו אנו מתלבטים.
אני חייבת לציין כי את אדם בעל אמפתיה וזה מחמם את הלב.

לעניין התגובה השנייה.. לא הצלחתי להבין אך הסקת שאנו מתנערים מאחריות הילד שלנו ומפילים זאת על מסגרת בית הספר?
לרגע אחד אן אנו מפלים את הילדים שלנו על אף אחד אבל כן אנו מצפים וגם דורשים שמסגרת בית הספר לא תתנער מילד בעל הפרעת קשב ושהפתרון היחיד שלה
וכל המאמצים יופנו ללקיחת רטלין. זה לא תפקידן של המורות לומר לX אוY איזו תרופה הוא צריך ליטול... פעם אחרונה שבדקתי אף אחת מהן לא הוסמכה לרופא/ה.
בפרוש הצוות המקצועי צריך להתחשב בהקלות שהילד קיבל ובטיפולים שאנו עושים ולאפשר לכך את הזמן הדרוש.. מפני שטיפולים אלו עורכים זמן והאפקט שלהם לא מיידי כמו תרופה.

זה שילדיך סיימו בגרות בדם זה יפה אבל רחוק מלעשות עליי רושם... (מה שחשוב לפני בגרות וציונים כי את זה כל אחד יכול לעשות בשלב מסוים בחייו במסגרות שונות ואחרות)|
זה אך הילד חש,האם הוא זוכה לכבוד מצד הצוות המקצועי לשבחים על דברים הוא טוב בהם (ויש הרבה דברים טובים) האם הוא זוכה להדברות תרבותית או רק לצעקות?
זוהי דרך ארץ שצר לי לאכזב אותך אבל בתוך בית הספר האחריות על כך היא גם של המורות וכל הצוות. מזמן כבר כל אמא וכל אדם בוגר יודע שרוב הלמידה והידע בא מהבית ולא
מבית הספר . אז התנהגות אנושית ותרבותית זה המעט שעוד נשאר למערכת החינוך להצדיק עצמה.
ובכלל עצה לפני שמישהו מחליט מי צריך מה אני חושבת שכדאי כי כל מורות ישראל יעברו אבחון לקשב וריכוז חלקן הגדול לא מסוגלת לסבול שילד מגרד באוזן או מחייך או לא יושב כמו רובוט ולא זז. בפתחה של שנת 2014 אנו נראים כמדינת עולם שלישית ללא שום בסיס לתרבות ,כבוד ,אהבת אדם ונימוסים.. ליידעתך אלו הם הדברים שאני עובדת עליהם בדם ויזע.

תודה

 

[מרב קובי]

לא אמרנו שאתם חלילה מתנערים מאחריות

אבל אני חושבת שאתם מתמקדים יותר באיך בית הספר צריך להיות, ובכעס שלכם על ההתנהלות שלהם. ונכון שמורות צריכות לדעת יותר על הפרעות קשב וריכוז, ובזמן שאתם מנסים למצא דרך "טבעית" לשפר את מצבו של בנכם- ומצפים שבית הספר יתאזר בסבלנות עד שימצא הטיפול המתאים- הילד שלכם סובל והכיתה סובלת.
השאלה הנשאלת היא כמה זמן אתם נותנים לטיפולים האלטרנטביים לעבוד? מהו אורך התהליך? כל יום שעובר מחמיר את מצבו של הילד, ומחמיר את המחלוקת בינכם לבית הספר.
אני לא יודעת מהו הפתרון, אבל כעס על מע' החינוך הכללית בארץ לא עוזר . אתם צריכים להיות יותר פרקטיים. או שתעבירו אותו לבית ספר יותר מכיל.
לא יודעת מהו הטיפול המתאים לכם.
לנו לא עזר טיפול הומאופטי , דיקור סיני, חוגי ספורט, מוזיקה טיפולית, כירופרקטיקה, טיפול בתזונה, פרחי באך, טיפול בצמחי מרפא, פסיכולוגים...הוראה מתקנת, וויתור מוחלט על קרירה לאמא בגלל שצריך לשבת עם כל אחד מהילדים על שעורי בית במשך שעות בכל ערב. ועוד ביקורים של פעם בשבוע לפחות בבית הספר כדי להדריך את המורים, או לקחת את הילד הביתה כי...[תשלימי בעצמך..}

 

[מהכא להתם]

אולי זה עצוב

אבל אין פתרונות קסם גם לא תרופות.
נשמע שאתם צריכים שינוי דחוף.
זכותכם המלאה להתנגד לתרופות
( חייבת להודות שזו טעות לדעתי
אך בהחלט מבינה מדוע )
אבל מה כן?
כל מה שציינת שאתם עושים לא
יעזור אם הילד מסומן.
זה לא יעזור כי גם כשהילד
מתאמץ המורה לא שמה לב.
יש לכם אפשרות לעבור ?
אולי לבית ספר מסוג שונה? ( פתוח, דמורקרטי... )

 

[zivadina]

בנוגע לדרך ארץ

לשמחתי, נתקלנו בהרבה מורים אוהדים.
אבל היו גם מורים לא אוהדים, והיו גם מורים שלא כעסו ולא אהדו, ובעצם לא עשו כלום לטובת הילד.
כוונתי הייתה להדגיש שבית הספר הוא כמו החיים עצמם, ואנו מחוייבים להצליח גם כאשר לא נחמדים אלינו ולא עוזרים לנו.

בתור מורה לשעבר, הבנתי את הקושי של המורים להסתדר עם ילדים 'לא שקטים' כמו הילדים שלי,
ושמחתי על כל תמיכה.
עם זאת, אצלנו לא היו 'הקלות' ולא פטורים בגלל הפרעת קשב. להיפך,
הפרעת הקשב הייתה 'תירוץ' להתאמץ עוד יותר.

אני מאמינה שמורה בחר ללמוד הוראה כי הוא אוהב ילדים או אוהב ללמד,
וגם שמסגרת בית הספר עלולה להיות מאוד קשה ולוחצת.

אז עד שמערכת החינוך תוכל להרשות לעצמה כתות קטנות,
או עד שכל הורה יוכל לממן כתה קטנה לילד שלו,
כדאי לקחת את מה שיש ולהפיק ממנו את המיטב.

 

[ציפי קוברינסקי]

בעיה מוכרת וכואבת

הרבה הורים נתקלים בצוות חינוכי שמאמין שריטלין היא התשובה היחידה ומפעיל לחץ לא חוקי על ההורים
לצערי הרבה לא לכל המורים יש את הכלים להתמודד ולא סתם יש כל כך הרבה תכניות לשיפור המצב.
לדעתי יחסם של המורים אינו עיקר הבעיה אלא חוסר שיתוף הפעולה בינכם לבינם, מהסיבה הפשוטה שמחקרים מראים שאחד המנבאים החזקים להצלחתם של הילדים הוא יצירת חזית אחידה מול הלקות.
כאשר הילד חווה תחושה שכולם אתו ביחד, מדברים באותה שפה ופועלים באותם סדרי עדיפויות יש לו סיכוי רב יותר להצליח. מסתבר שזה חשוב אפילו יותר מאשר חיזוקים ומשוב חיובי על התקדמות.
הדרך לרתום את הצוות החינוכי מתחילה בהבנת הקשיים שלהם ונסיון לעזור להם בלי לבקר את התנהלותם המקצועית כי אף אחד לא נעים כשמבקרים אותו וזה בודאי לא גורם לו לרצות לשתף פעולה.
אני יודעת שזה מאד קשה לנקוט בגישה כזו כשמרגישים שהמורה מזלזת ולא רואה את ההתקדמות, אבל אני לא מכירה דרך אחרת.

 

[רונן שפירא1]

המחקרים מורים כי ללא טיפול תרופתי מסייע

ליתר הניסויים אין הרבה תועלת כסיוע לילד...
אתם יכולים כמובן לסרב לתת טיפול תרופתי לילד, אבל מנגד אתם צריכים להיות מודעים למשמעות הדבר מבחינת היחס של הסביבה אליו, וזה יימשך גם מעבר לבית הספר.
התגובה של בית הספר הינה בסך תגובה של יאוש של הצוות מילד שלא מאפשר ניהול תקין של שיעור ומפריע לסביבה, אבל בראש ובראשונה לעצמו.