טוב
אני אגיד קצת בקצרה, אבל לא באמת. אני לא באמת מאמינה שאני יכולה להיות בקשר אמיתי עם מישהו, שהוא דו צדדי. זה אףפעם לא דו צדדי, זה תמיד בא רק מצד אחד, לא משנה מאיזה כיוון. שאני רוצה הוא לא, כשהוא רוצה אני לא מתלהבת אבל מסכימה וככה אני מוצאת את עצמי עם אנשים שאני בכלל לא מבינה מה הקשר שלי אליהם. אני כמהה למגע, כי זה לא החיים שלי, נורא לא מצליחה לגעת באנשים פיזית בחיי. מרגישה שהמגע שלי מרתיע, מצמרר. רק השנה התחלתי לחבק, ללטף, והאנשים המעטים שזה קורה לי איתם, או מי שקרוב אליי מבקש ממני להפסיק. כי זה חונק, כי זה לא זה, כי המגע שלי מצמרר. לרוב אני מוצאת את עצמי עם אנשים רק כי זה המקום היחידי שלי שבו אני מוצאת קרבה פיזית. יותר מזה, אני לא יכולה להתמודד עם מתח מיני, עם הרגשת ה'עוד רגע זה יקרה', או יותר גרוע- להיות בסיטואציה אינטימית עם בנאדם ולא לשלב איזושהי מיניות. הקרבה הפיזית כלכך מפחידה אותי שאני מנשקת אותם, כי ככה אני יודעת מה עושים. ואני יודעת מה עושים, ואני עושה את זה אפילו די סבבה, אבל בצורה נורא מכנית- אני נוגעת איפה שצריך לגעת במידה המדויקת, מתעללת בהם באצבעותיי כי אני יכולה, ולא כי.. אני כמהה לאדם שממולי. למשל. לא יכולה לסבול את המחשבה שמישהו רוצה אותי וזהו. מישהו רוצה אותי, אז אני גם ארצהבקשר איתו, גם אם אני לא בהכרח ארצה בו. המחשבה הזאת משגעת אותי, כל הזמן בראש שלי, גם אם היא לאבהכרח כבר קשורה למציאות, ואני לא יכולה להתמודד איתה. בטוח בגלל הדימוי העצמי הנמוך שלי, אז עד שמישהו כבר מתחיל איתי, מי אני שאגיד לו לא? גם בקשרים.. עם אלון זה ממש היה ככה, שלא רציתי בו ספציפית, אבל המילים שהוא אמר לי ואיך שהוא התייחס אלי, כמהתי לזה כלכך, לא אליו. ואז אני מלמדת את עצמי לאהוב אותם, או 'להתעלם מן הפגמים' שכלכך צועקים לי (כי אני לא נמשכת אליהם אולי?!) ואז.. ואז ככה. מרגישה שאני לא באמת אמיתית בקשרים שלי. לא יודעת איך להסביר את זה. איך אני אתחיל קשר עם מישהו אאוט אוף דה בלוז, שהוא יכיר רק חלקים מאוד מסוימים בי ולא יותר? איך מישהו שלא מקיף אותי בחיים יכול להבין באמת את המכלול שאני? כל בנאדם חושבת- הוא, אולי, מה הוא אומר בעצם, ומתחילה לדמיין כל מיני דברים, ולא- לא באמת רוצים בי. וזה מבאס ממש. ואני יודעת שכל פעם שאני אהיה עם איזה מישהו ואפיג לרגע את תחושת הבדידות, אז הזריקת אנדרנלין ואהבה עצמית תגמר, כיזה רגעי, והדרך להתחבר אל העולם ולהתגבר על הרגשת הנפרדות (אמנות האהבה/ אריך פרום. ממליצה בחום) היא פשוט להפסיק לעשות את זה. ולרמוז לזה. וליצור דברים בחיים שלי, ולא בלהתמכר בכל מיני פתרונות חיצוניים. וזהו זה מבאס ממש. אני פשוט לא באמת מאמינה שאני כבר יכולה להיות בקשר. זה לא כזה מעסיק אותי, כי אני מנסה לעשות דברים אחרים עכשיו (נגיד, להתמודד על אהבה בחיים שלי שהיא לא בהכרח זוגית), אבל זה מעציב ומבאס. ובכלל, מי יסכים להיות איתי? גם אם מישהו כן ימצא בי יופי, ויעבור את מסך המוזרות הפחדנית שלי- אני פשוט פסיכית. גם דברים שאני בעצמי אוהבת בי, אפילו הסערת רגשות, מי כן ימצא בי את האור הזה? יאהב אותי בגלל זה ולא למרות? 'ולא רוצה שתהיה לי כליא-ברק. מי אתה שתכלא את הברקים שלי? להיפך, אתה שומע? תבוא ותגיד לי, תהיי אור!' שתהיי לי הסכין. ובתוך כל הדרישות האלו, שאני גם אמשך אליו! לא מהמקום השטחי, של אידיאל היופי, בכלל לא. אבל זה באמת לא פונקציה אצלי כמעט, משיכה.. וזה גם גרוע. עצוב עצוב, יש לי ציפיות גבוהות מידי מהעולם.