בעיות עיכול

[נוקי מתגעגעת]

בעיות עיכול

אני יודעת שמה שאני עוברת הן תחושות טבעיות אבל עדיין...אז חלפו להן 7 חודשים מאז ואני חשה שמיום ליום אני מופתעת יותר ממותה. זה תופס אותי מספר פעמים ביום, גם כשאני עסוקה, התחושה הזאת האם זה באמת קרה ואיך מעכלים את הסופיות הזו של היעדרותה. אני מרגישה שאני נחנקת בתוכי. הרגשות הללו די חדשים. בתקופה הראשונה לאחר מותה הרגשתי משום מה שאני "מקבלת" ומבינה שנגמר, שאין אמא בעולם הזה, שהיא מתה.שהמחלה גמרה את גופה. אפילו הייתי משננת לעצמי לפני השינה "אמא מתה" כדי לכפות על עצמי את קבלת המציאות. ובתקופה האחרונה, כאמור, רגעים רבים אני תופסת שאני לא תופסת כלום, שאני באמת מתקשה להבין את זה, שהיא עוד תחזור, שהמוות הוא זמני...כל מיני מחשבות לא מציאותיות שמפחידות אותי ומפרקות אותי שוב ושוב לרסיסים.

 

[מיקימק]

זה כל כך טבעי

אל תרגישי רע עם עצמך בגלל המחשבות האלו. אני חושבת שלעכל מוות זה תהליך מאוד איטי. אני גם הייתי תופסת את עצמי ואומרת "זה באמת קרה?", פשוט לא מאמינה. נראה לי שזה מהלך טבעי של האבל. בדיוק כמו שקראת לזה- בעיות עיכול. לוקח זמן לעכל את זה. הרי איך זה ייתכן- עולם שלם שפשוט נעלם. את תראי שבאיזה שהוא שלב, תדירות המחשבות האלו תקטן. מתישהו את תרגשי שעם כל הקושי את מקבלת את זה. שאין מה לעשות, שעכשיו זה חלק ממך. תמשיכי לעדכן ולשתף אותנו, אני חושבת שזה ייקל עליך ולו במעט.

 

[דשדש19]

טבעי אך לא פשוט

7 חודשים הם ממש לא הרבה זמן בשביל לעכל אובדן, אני זוכרת חלומות מציאותיים לגמרי מהשנה הראשונה אחרי מות אימי שהיה לוקח לי מספר דקות בבוקר להבין מה לא בסדר בחלום. ואכן זה תחושה ששוברת לרסיסים פעם ועוד פעם. אבל לדעתי כאן הקלישאה שהזמן הוא הרופא הטוב ביותר נכונה, לא שוכחים וזה לא מפסיק לכאוב, אך הידיעה הופכת לכאב עמום יותר שמלווה אותך עם פחות ופחות אותם התקפות כאב שכול-כך קשות בהתחלה. תבכי ותוציאי ותדברי כמה שיותר. מבינה אותך וכואבת איתך.

 

[אדומה2]

אכן טבעי

ואלו הן בעיות עיכול אמיתיות לחלוטין. גם אני הרגשתי באופן ברור ומוחלט את מותה של אימא שלי באופן הכי מיידי. איך אפשר להתכחש לזה? הרי חלק בלב פשוט מתמוטט ואיננו עוד. גם אני לא עם הזמן הרגשתי שזה משהו שאי אפשר בכלל לעכל, אני מכירה את התחושות האלה שאת מדברת עליהן. עם הזמן זה נרגע, ואז זה יכול להופיע פתאום משום מקום שוב פעם, ללא הודעה מוקדמת. אל תדאגי, את יודעת וקיבלת את המציאות. את פשוט עדיין לא מאמינה שעולם יכול להמשיך להתקיים בלעדיה. אני אחרי 5 שנים גם יכולה למצוא את עצמי לפעמים לא מבינה איך העולם יכול להמשיך להתקיים בלי אימא שלי. זה אך טבעי. זה חלק מהאבל שלך. אגב, בחצי השנה הראשונה לאחר מותה, משהו כזה, הייתי בטוחה שאני היא ממשיכת דרכו של הרקולס, אם שאלחם בכל הכוח באלים ובעולם- אימא שלי תחזור מן המתים. הרי האהבה שלנו הייתה כל כך גדולה וחזקה.... באיזה שהוא שלב הבנתי שזה כראה לא יקרה.