Ana Lyn Newkirk
New member
בעיה...
אני ממש במצוקה נפשית בזמן האחרון.. אז ככה.. הסיפור שלי הוא כזה.. אני בן 18..בכיתה י"ב.. עד גיל 16-17, אז אף פעם לא ידעתי לנצל את החיים..לא הייתי יוצא, לא הייתי מבלה.. ממש לא נהניתי מהחיים.. הייתי בן אדם ממש לא חברותי.. כל פעם כששמעתי שחברים אומרים שזו התקופה הכי טובה בחיים שלהם אז שאלתי את עצמי "איך" כי אני אישית כל החיים רק ייחלתי לרגע מסוים שיבוא מתישהו שאני אהנה.. לא התנסיתי בכלום.. לא הייתי שותה/מעשן/עושה סקס, או אפילו מנסה.. פשוט חייתי במין בועה אינסופית.. ואז בגיל 17 וחצי עברתי טסט.. ומאותה שניה שנגמר לי המלווה, בסביבות ספטמבר, החיים שלי השתנו ב-180 מעלות.. התחלתי סופסוף להנות מהחיים.. הפכתי סוף סוף לבן אדם, ויצאתי מהבועה.. מילד קטן ועלוב הפכתי לבן אדם עצמאי, בוגר, ושיודע מה טוב לעצמו.. זה התבטא בכך שהתחלתי לצאת לבלות כמה פעמים בשבוע, התחלתי לעבוד והרווחתי במשך תקופה דווקא דיי טוב, 2000 ש"ח בחודש, שזה מעולה לתלמיד בי"ב.. מעבר לזה, הכפלתי, אם לא שילשתי, את המעגל חברים שלי, למדתי להתמודד עם כל מיני מצבים ובעיות קשות שמתמודדים בעולם האמיתי.. למדתי לקחת אחריות על החיים שלי.. את העניין של הקפיצה הפתאומית של הבגרות שלי אפשר היה להבין גם במובן הסמלי, שבמשך השנים עד גיל 17 אנשים שהייתי פוגש בפעם הראשונה, תמיד היו חושבים שאני בן 14-15, ומאז שהתחילה התקופה הזו, אנשים נותנים לי 20+ ושמעתי בתקופה הזו לא פעם את האימרות שאני הרבה יותר בוגר מבני גילי, ושאנשים מופתעים מהיכולת שלי לנהל את החיים שלי באופן עצמאי. העצמאות שלי התבטאה גם בזה שהתכוונתי להשכיר דירה.. (אני עדיין מתכוון) מה שעד כה לא יצא, אבל זה צעד שאני מרגיש שהוא נדרש בכל מחיר.. אני לא מסתדר ואף פעם לא הסתדרתי עם ההורים שלי (זה הגיע במשך השנים לעשרות סיטואציות של אלימות הדדית בין בני המשפחה ואף תלונה שהגשתי נגד אבא שלי במשטרה לפני חודש) ולאחרונה כבר הגעתי למצב שאני מנסה כמה שפחות להיתקל בהוריי.. לאחרונה קרה משהו שגרם לי למוות קליני פתאומי.. הכרתי קבוצה של כמה ערסים והתיידדתי איתם, ואחרי כמה פעמים שיצאנו, אחד מהם הרים לי את האמברקס באמצע הנסיעה, בתור מין הרגל שלו, מין בדיחה מטומטמת.. ועשינו תאונה.. בנס ניצלתי מפגיעה חמורה.. אבל האוטו הלך קאפוט.. אח"כ עברתי שבוע של סבל של נאומים והטפות בלתי פוסקות של ההורים שלי.. וגם אחרי שהם נרגעו.. מצאתי את עצמי בסיטואציה מדכאת.. אני בלי אוטו.. תקוע.. אין לי שום דרך להפגש עם אנשים, כי יש לנו כמשפחה בעיה שאנחנו גרים בעיר דיי ריקנית, ושבלי אוטו קשה להגיע למקומות מרכזיים, אלא אם כן מוציאים מאות שקלים על מוניות בשבוע.. אז כרגע אני כאן.. בבית.. תקוע.. מרגיש כמו בבועה.. לא יוצא.. ולא כי אני לא רוצה או לא יכול.. אלא פשוט כי אין לי אפשרות.. אפילו ביומולדת שלי שהיתה לפני שבוע יצאתי רק פעם אחת בערב שלפני כן וביום עצמו הייתי תקוע בבית והרגשתי תקוע.. יש לנו בבית עוד רכב, שהוא של אבא שלי, אבל כרגע הוא לא מוכן לעשות לי ביטוח עליו כי הוא בן אדם אגוצנטרי ולא פשרן, והוא לא רוצה שאף אחד חוץ מאמא שלי יתקרב לאוטו שלו.. ומעבר לזה, אני גם ממש לא מסתדר איתו בכללי.. חשבתי לקנות אוטו זול.. אבל כשראיתי את איכות המכוניות הזולות שיש כיום אז נרתעתי מהרעיון.. בינתיים אני מרגיש תקוע וסובל ממועקה נפשית רצינית.. אני כבר לא יודע מה לעשות עם זה.. כבר בא לי להפסיק לחיות בקצב הזה.. יש לכם הצעות לגבי מה לעשות? גם במובן הפרקטי, מה עושים כדי שאני אשיג אוטו חדש ואוכל להמשיך לקיים את חיי כבחור בן 18 ולצאת מהכלוב הזה, הבית של הוריי.. וגם במובן הרגשי.. איך להתמודד עם זה, איך לעודד את עצמי, איך לנסות לנהל דיון עם הוריי בלי שאני אריב איתם ובלי שהם ידחו את הבקשות שלי כל פעם (למשל.. שדיברתי איתם שיעשו לי ביטוח על האוטו של אבא שלי והם התחילו לתרץ כל מיני תירוצים שקריין כדי להתנער ממני והרגשתי כמו ילד בן 4 שמסתירים ממנו כל מיני עובדות ומורחים אותו בסיפורים)
אני ממש במצוקה נפשית בזמן האחרון.. אז ככה.. הסיפור שלי הוא כזה.. אני בן 18..בכיתה י"ב.. עד גיל 16-17, אז אף פעם לא ידעתי לנצל את החיים..לא הייתי יוצא, לא הייתי מבלה.. ממש לא נהניתי מהחיים.. הייתי בן אדם ממש לא חברותי.. כל פעם כששמעתי שחברים אומרים שזו התקופה הכי טובה בחיים שלהם אז שאלתי את עצמי "איך" כי אני אישית כל החיים רק ייחלתי לרגע מסוים שיבוא מתישהו שאני אהנה.. לא התנסיתי בכלום.. לא הייתי שותה/מעשן/עושה סקס, או אפילו מנסה.. פשוט חייתי במין בועה אינסופית.. ואז בגיל 17 וחצי עברתי טסט.. ומאותה שניה שנגמר לי המלווה, בסביבות ספטמבר, החיים שלי השתנו ב-180 מעלות.. התחלתי סופסוף להנות מהחיים.. הפכתי סוף סוף לבן אדם, ויצאתי מהבועה.. מילד קטן ועלוב הפכתי לבן אדם עצמאי, בוגר, ושיודע מה טוב לעצמו.. זה התבטא בכך שהתחלתי לצאת לבלות כמה פעמים בשבוע, התחלתי לעבוד והרווחתי במשך תקופה דווקא דיי טוב, 2000 ש"ח בחודש, שזה מעולה לתלמיד בי"ב.. מעבר לזה, הכפלתי, אם לא שילשתי, את המעגל חברים שלי, למדתי להתמודד עם כל מיני מצבים ובעיות קשות שמתמודדים בעולם האמיתי.. למדתי לקחת אחריות על החיים שלי.. את העניין של הקפיצה הפתאומית של הבגרות שלי אפשר היה להבין גם במובן הסמלי, שבמשך השנים עד גיל 17 אנשים שהייתי פוגש בפעם הראשונה, תמיד היו חושבים שאני בן 14-15, ומאז שהתחילה התקופה הזו, אנשים נותנים לי 20+ ושמעתי בתקופה הזו לא פעם את האימרות שאני הרבה יותר בוגר מבני גילי, ושאנשים מופתעים מהיכולת שלי לנהל את החיים שלי באופן עצמאי. העצמאות שלי התבטאה גם בזה שהתכוונתי להשכיר דירה.. (אני עדיין מתכוון) מה שעד כה לא יצא, אבל זה צעד שאני מרגיש שהוא נדרש בכל מחיר.. אני לא מסתדר ואף פעם לא הסתדרתי עם ההורים שלי (זה הגיע במשך השנים לעשרות סיטואציות של אלימות הדדית בין בני המשפחה ואף תלונה שהגשתי נגד אבא שלי במשטרה לפני חודש) ולאחרונה כבר הגעתי למצב שאני מנסה כמה שפחות להיתקל בהוריי.. לאחרונה קרה משהו שגרם לי למוות קליני פתאומי.. הכרתי קבוצה של כמה ערסים והתיידדתי איתם, ואחרי כמה פעמים שיצאנו, אחד מהם הרים לי את האמברקס באמצע הנסיעה, בתור מין הרגל שלו, מין בדיחה מטומטמת.. ועשינו תאונה.. בנס ניצלתי מפגיעה חמורה.. אבל האוטו הלך קאפוט.. אח"כ עברתי שבוע של סבל של נאומים והטפות בלתי פוסקות של ההורים שלי.. וגם אחרי שהם נרגעו.. מצאתי את עצמי בסיטואציה מדכאת.. אני בלי אוטו.. תקוע.. אין לי שום דרך להפגש עם אנשים, כי יש לנו כמשפחה בעיה שאנחנו גרים בעיר דיי ריקנית, ושבלי אוטו קשה להגיע למקומות מרכזיים, אלא אם כן מוציאים מאות שקלים על מוניות בשבוע.. אז כרגע אני כאן.. בבית.. תקוע.. מרגיש כמו בבועה.. לא יוצא.. ולא כי אני לא רוצה או לא יכול.. אלא פשוט כי אין לי אפשרות.. אפילו ביומולדת שלי שהיתה לפני שבוע יצאתי רק פעם אחת בערב שלפני כן וביום עצמו הייתי תקוע בבית והרגשתי תקוע.. יש לנו בבית עוד רכב, שהוא של אבא שלי, אבל כרגע הוא לא מוכן לעשות לי ביטוח עליו כי הוא בן אדם אגוצנטרי ולא פשרן, והוא לא רוצה שאף אחד חוץ מאמא שלי יתקרב לאוטו שלו.. ומעבר לזה, אני גם ממש לא מסתדר איתו בכללי.. חשבתי לקנות אוטו זול.. אבל כשראיתי את איכות המכוניות הזולות שיש כיום אז נרתעתי מהרעיון.. בינתיים אני מרגיש תקוע וסובל ממועקה נפשית רצינית.. אני כבר לא יודע מה לעשות עם זה.. כבר בא לי להפסיק לחיות בקצב הזה.. יש לכם הצעות לגבי מה לעשות? גם במובן הפרקטי, מה עושים כדי שאני אשיג אוטו חדש ואוכל להמשיך לקיים את חיי כבחור בן 18 ולצאת מהכלוב הזה, הבית של הוריי.. וגם במובן הרגשי.. איך להתמודד עם זה, איך לעודד את עצמי, איך לנסות לנהל דיון עם הוריי בלי שאני אריב איתם ובלי שהם ידחו את הבקשות שלי כל פעם (למשל.. שדיברתי איתם שיעשו לי ביטוח על האוטו של אבא שלי והם התחילו לתרץ כל מיני תירוצים שקריין כדי להתנער ממני והרגשתי כמו ילד בן 4 שמסתירים ממנו כל מיני עובדות ומורחים אותו בסיפורים)