בעיה
שלום, האם ישנו מצב בו אדם לוקה ב"מודעות-יתר"? הכוונה שהוא מודע מדי לתחושותיו ולתחושות האחרים? שמי אורלי, אני בת 20 , ואני לוקה ב"מחלה" הזו מאז גיל 13. את השם למצב הזה נתתי בעצמי, מאחר שאינני יודעת אם קיים מונח מקביל בספרות הפיסיכיאטרית. כל זאת נשמע מעורפל לחלוטין, לכן כדאי שאפרט מה. ==================== במה ה"מחלה" (אם אפשר לכנות אותה כך) מתבטאת? אולי קודם כדאי שאתן רקע על עצמי. עד גיל 14 הייתי בחורה סגורה לחלוטין, ללא חברים, חיה בעולם עצמי...טיפוס חולמני... לקראת התיכון חל מהפך... הפכתי, בהדרגה, לבעלת טיפוס מנוגד בתכלית לילדה שהייתי קודם. פיתחתי עמוד שדרה, אומץ וביטחון עצמי, אט-אט, ונפתחתי... כמה שנים מאוחר יותר, בחורה יפה עם ביטחון עצמי, שמתי לב שישנו משהו שונה בי מרוב חבריי. שמתי לב שאני מבינה אנשים טוב יותר, או כמה מוגזם, מתנשא, וחסר-בסיס שזה יישמע, כמעט תמיד לדעת מה חבריי או כל הסובבים אותי חושבים רק ממבט חטוף בפניהם. הלוואי והייתי יכולה להאמין שזה לא נכון, אך העובדות מדברות מבעד עצמן. ואיך אני עושה זאת? אני קוראת לזה "תורת ההקשרים". אני מאמינה שכל אדם יכול לפעול ולהבין את נבכיי ליבו של כל סובביו, אם רק ישכיל להשתמש בתורה זו. כתבתי את זה לפני כמה זמן. על רגל אחת, המדובר הוא ברעיון כללי שאוחז באמונה שניתן לקלוט רחשי ליבו של אדם מהצלבת פרטים שונים ממפגשיו עימו, המתבסס בעיקר על תגובות. נכו, זה נשמע טריוויאלי. כשאני מעלה את זה על הכתב, אני מהרהרת אם אני מכנה את זה נכון שכאני קוראת לזה מחלה, כי זה אכן נשמע דבר של מה בכך שהרוב עושים...אך מדובר ביותר בזאת... את התורה הזו חיברתי לאחר הניסיון, ולא לפניו.. קרי, את ה"תורה" הזו, אני מבצעת בראשי באופן אוטומטי ומהיר בדיוק כמו במהירות בה אני מדברת...זה מתבצע באופן "אוטומטי" בראשי... רק לאחר שנים ספור, כשיעצתי פעם לחברה, פתאום ראיתי את כל הפעולה הזו שאני עושה, כסוג של "שבלונה"... למה אני כותבת את כל זה? כי אני נמצאת בבעיה...ה"מתנה" הזו שאני מודעת יותר מדי לאנשים, מרגישה שקיפות לרגושתיהם ומחשבותיהם, מאפשרת לי "מרחב תמרון" מסויים... וזה אומר שאני יכולה לשחק עם זה כמה שאני רוצה...באם זה לגרום למישהו להתאהב בי (אלא אם כן אין התאמה מיידת)- ע"י כך שאני קולטת מה מפעיל אצלו את ההרגשה של התאהבות, ואם זה ללכת לראיון עבודה ולדעת בדיוק מה המראיין באותו רגע רוצה לשמוע..(והכל מתורה אחת קצרה..לשים לב לתגובות ההתחלתיות שלו לדיעות וצורות מחשבה ראשוניות שלי, ואז לזרום עם זה הלאה...)... וזאת בעייה. בעייה רצינית. אני לעולם לא יכולה להינות מאהבה אמיתית בה הצד השני אוהב אותי בשל מי שאני, ואני לעולם לא יכולה להרגיש שלמה עם מחשבותיי בקרבת חבריי... לשם הסר ספק- אני לא מתכוונת כי אני מפעילה את אותו "קסם" על כולם- אומרת דברים נהדרים על עצמי, וכך כולם "נופלים ברשת", לא ולא, אני מדגישה ואומרת כי אני "מתאימה" את עצמי לפרסונה מולי, שזה יכול להיות שאני אנשים קיצוניים במהותם... -כמו כן, אין מדובר בשקרים שאני מלאה את חבריי, אלא ב"עיגול קצוות"... אין להתבלבל.... מצב זה מתסכל אותי עד מאוד, וגורם לי לדיכאונות רבים..חשבתי עם עצמי אולי אינני ככל האנשים, מכיוון ששנים רבות הייתי סגורה בעולמי והתבוננתי מהצד? אולי זה תרם לכך שאני יותר מודעת? גם אם לא אמצא עיצה או רעיון, שמחתי לשתף....
שלום, האם ישנו מצב בו אדם לוקה ב"מודעות-יתר"? הכוונה שהוא מודע מדי לתחושותיו ולתחושות האחרים? שמי אורלי, אני בת 20 , ואני לוקה ב"מחלה" הזו מאז גיל 13. את השם למצב הזה נתתי בעצמי, מאחר שאינני יודעת אם קיים מונח מקביל בספרות הפיסיכיאטרית. כל זאת נשמע מעורפל לחלוטין, לכן כדאי שאפרט מה. ==================== במה ה"מחלה" (אם אפשר לכנות אותה כך) מתבטאת? אולי קודם כדאי שאתן רקע על עצמי. עד גיל 14 הייתי בחורה סגורה לחלוטין, ללא חברים, חיה בעולם עצמי...טיפוס חולמני... לקראת התיכון חל מהפך... הפכתי, בהדרגה, לבעלת טיפוס מנוגד בתכלית לילדה שהייתי קודם. פיתחתי עמוד שדרה, אומץ וביטחון עצמי, אט-אט, ונפתחתי... כמה שנים מאוחר יותר, בחורה יפה עם ביטחון עצמי, שמתי לב שישנו משהו שונה בי מרוב חבריי. שמתי לב שאני מבינה אנשים טוב יותר, או כמה מוגזם, מתנשא, וחסר-בסיס שזה יישמע, כמעט תמיד לדעת מה חבריי או כל הסובבים אותי חושבים רק ממבט חטוף בפניהם. הלוואי והייתי יכולה להאמין שזה לא נכון, אך העובדות מדברות מבעד עצמן. ואיך אני עושה זאת? אני קוראת לזה "תורת ההקשרים". אני מאמינה שכל אדם יכול לפעול ולהבין את נבכיי ליבו של כל סובביו, אם רק ישכיל להשתמש בתורה זו. כתבתי את זה לפני כמה זמן. על רגל אחת, המדובר הוא ברעיון כללי שאוחז באמונה שניתן לקלוט רחשי ליבו של אדם מהצלבת פרטים שונים ממפגשיו עימו, המתבסס בעיקר על תגובות. נכו, זה נשמע טריוויאלי. כשאני מעלה את זה על הכתב, אני מהרהרת אם אני מכנה את זה נכון שכאני קוראת לזה מחלה, כי זה אכן נשמע דבר של מה בכך שהרוב עושים...אך מדובר ביותר בזאת... את התורה הזו חיברתי לאחר הניסיון, ולא לפניו.. קרי, את ה"תורה" הזו, אני מבצעת בראשי באופן אוטומטי ומהיר בדיוק כמו במהירות בה אני מדברת...זה מתבצע באופן "אוטומטי" בראשי... רק לאחר שנים ספור, כשיעצתי פעם לחברה, פתאום ראיתי את כל הפעולה הזו שאני עושה, כסוג של "שבלונה"... למה אני כותבת את כל זה? כי אני נמצאת בבעיה...ה"מתנה" הזו שאני מודעת יותר מדי לאנשים, מרגישה שקיפות לרגושתיהם ומחשבותיהם, מאפשרת לי "מרחב תמרון" מסויים... וזה אומר שאני יכולה לשחק עם זה כמה שאני רוצה...באם זה לגרום למישהו להתאהב בי (אלא אם כן אין התאמה מיידת)- ע"י כך שאני קולטת מה מפעיל אצלו את ההרגשה של התאהבות, ואם זה ללכת לראיון עבודה ולדעת בדיוק מה המראיין באותו רגע רוצה לשמוע..(והכל מתורה אחת קצרה..לשים לב לתגובות ההתחלתיות שלו לדיעות וצורות מחשבה ראשוניות שלי, ואז לזרום עם זה הלאה...)... וזאת בעייה. בעייה רצינית. אני לעולם לא יכולה להינות מאהבה אמיתית בה הצד השני אוהב אותי בשל מי שאני, ואני לעולם לא יכולה להרגיש שלמה עם מחשבותיי בקרבת חבריי... לשם הסר ספק- אני לא מתכוונת כי אני מפעילה את אותו "קסם" על כולם- אומרת דברים נהדרים על עצמי, וכך כולם "נופלים ברשת", לא ולא, אני מדגישה ואומרת כי אני "מתאימה" את עצמי לפרסונה מולי, שזה יכול להיות שאני אנשים קיצוניים במהותם... -כמו כן, אין מדובר בשקרים שאני מלאה את חבריי, אלא ב"עיגול קצוות"... אין להתבלבל.... מצב זה מתסכל אותי עד מאוד, וגורם לי לדיכאונות רבים..חשבתי עם עצמי אולי אינני ככל האנשים, מכיוון ששנים רבות הייתי סגורה בעולמי והתבוננתי מהצד? אולי זה תרם לכך שאני יותר מודעת? גם אם לא אמצא עיצה או רעיון, שמחתי לשתף....